אני מחפשת טיפול רגשי לבן שלי, הוא בן 30.

התחלה של שיחה

כשאמא מתקשרת לגבי הבן שלה ופתאום אני מגלה שהוא בן 30

למה את מתקשרת? איפה הוא?

הוא מספיק גדול ואחראי לבחור לעצמו, לבקש עזרה.

נכון. אבל במציאות כאשר הוא מרגיש חנוק וקבור בתוך כישלון החיים לתחושתו,

נדמה שאפסו כוחותיו לעזור לעצמו והוא הופך תלותי במשפחתו.

אם יש לו על מי להישען, זה טוב. ואז אמא מתקשרת...

סביבה תומכת

הרבה מקרים שראיתי צעירים אבודים שאין אפילו משפחה שתומכת בהם והם לבד בעולם, בודדים ומפחדים ונזרקים לשוליים.

יש הרגשה שגיל ההתבגרות נמתח מעבר למצופה ושכבת הדור שבין גיל 20 ל- 30 נשארת בבית ההורים, לא מתחתנים, לא מפתחים קריירה ועובדים בעבודות זמניות יותר מידי זמן עד שהופכות קבועות ומתסכלות. הרגשה של חוסר מימוש עצמי, היעדר קשר זוגי ובריחה מהמציאות לעולמות המסכים, סיגריות, הפרעות אכילה וסמים.

אחת הבעיות הנפוצות שאני שומעת מהורים:

"אין לו מסגרת והוא מתבודד בבית. הביטחון העצמי בריצפה".

"הבן שלי ירד מהמסלול ואין לו מוטיבציה לבנות עתיד לעצמו, צריך דחיפה".

חרדה חברתית

המון מקרים של חרדות כתוצאה מפחד מכישלון וחרדת ביצוע מפעולה נקודתית כמו חרדת בחינות, חרדת נהיגה, חרדת קהל, חרדה מראיון עבודה.

חרדה נפוצה נוספת ומשמעתית יותר שנגררת מתקופת בית הספר היא חרדה חברתית, קושי ביוזמות קשרים חברתיים והעדפה להימנע.

החרדה והסימפטומים שלה יכולים לשתק את הצעירים למשך חודשים וההורים המודאגים לא יודעים כיצד לגשת אל בניהם ובנותיהם כדי להציע עזרה, והם מתקשרים בשמם אלינו שנכוון למטפלים מעולים ומומלצים שהצליחו עם מקרים דומים.

החרדה מתחילה מהתנהגות האמא

ברוב המקרים אני מגלה שיש כשל בהתנהגות המשפחה, במיוחד מצד ההורים כלפי אותם צעירים.

במשפחות התומכות אני מזהה דפוס של אמא חרדתית, מאוד מגוננת.

הסיפור מתחיל בילד מופנם, קושי חברתי, רגשי, לעיתים מלווה בעיכוב התפתחותי ולימודים בכיתה קטנה.

ילדים הססניים שלא מובילים אלא מובלים נוטים להיות תלותיים באחרים ובעיקר בהורים.

כאשר המצב הופך קבוע ואמהות לא משחררות לעצמאות ולא דורשות בהדרגה ביצוע משימות כדי לבנות להם מסוגלות- היחסים מגיעים למצב שבגיל 30 פלוס, הילדים עדיין לא בטוחים בעצמם ביכולות שלהם, אין להם כלים להתמודד עם אתגרי החיים ובכל טלטלה הכי קטנה, הנטיה לאבד כיוון וליפול כנטל על ההורים.

זה מייאש, מתסכל וההורים האוהבים לא מבינים איפה טעו בדרך.

הפתרון לחרדות

הסוד הוא בחיזוקים, בניית הביטחון העצמי מתחיל במשימות הקטנות שזוכות לעידוד ותשבוחות על הנסיון לעשות בעצמם.

ככל שנשחרר את הילדים שלנו מתוך זרועותינו  ונעודד ותם לעשות לעצמם, כך הם יבנו את תחושת המסוגלות ואנחנו נתבונן ונחזק אותם בעליית השלבים כאשר הם מגלים שיש להם כוחות בזכותם.

סוד נוסף, טמון ביכולת של ההורים למנף הצלחות, לחגוג רגעים טובים יותר מאר לנזוף על הבעות ולסגל שפה חיובית ומעצימה.

החרדות נולדות בבית שאין בו תמיכה, בבית שההורים לוקחים על עצמם יותר מטלות מחשש שהילדים לא יצליחו לעמוד בהם, אז מגיע הרגע שהילדים מפחדים לנסות בעצמם.

תיוגים במשפחה: הוא הביישן שלנו, היא הטומבוי, היא הקטנה והמפונקת- אלו מילים שנצרבות ונשארות איתם לאישיות כבוגרים.

היכולת שלנו ההורים, לעקור את התיוג ולבנות אותם בזכות עצמם קיימת עוד משלבי הגן ובית הספר היסודי.

עצות טובות שמיישמים בטיפול

שינוי שפה בבית, משפה תוקפנית ולשפה מחבקת ומעצימה – זה לא אומר שצריך לעשות הכל למענם, בשבילם ובמקומם.

 זה לא אומר שאין גבולות, להיפך- גבולות ברורים קיימים והגיון מאחוריהם שנתמך בערכי הבית.

בתוך הגבולות מאפשרים בחירה. יש חופש עצום בתוך הגבולות צריך ללמוד את השיטה.

נותנים משימה ומצפים שתתבצע עם חיזוק חיובי לאורך הדרך ובסיומה, ללא קשר לתוצאה. העיקר שהייתה הקשבה, העזו לנסות ופעלו בכיוון לביצוע.

עם הזמן יגיעו ההצלחות ואנחנו מתגמלים בתשומת לב על הצלחות קטנות וחוגגים גם ניסיונות שלא צלחו.

ממש כמו תינוק שלומד ללכת ונופל.