להיכנס לנעליו של המתבגר ולגעת בליבו

לפעמים נדמה לנו שהם מעשנים, שותים,

עושים מעשים שאנחנו בגילם לא עשינו

וזה מדיר שינה מעיננו.

מובן לגמרי.

אז מה הדרך? לבוא כנגדם?

להאות להם את הכיוון הנכון למורת רוחם?

להעניש? לקחת להם את הטלפון לשבוע?

ומה נעשה כשהם לא מקשיבים?

ועוד יותר אם הם מורדים וצועקים?

דמיינו לרגע את לוע הדרקון שיורק עלינו אש ומתקפלים מהפחד.

כאן נכנסים להנחיית הורים שמגשרת על הפערים עם המתבגרים.

למה יש קשר שתיקה סביב הצורך בהנחית הורים פרטנית?

הרבה יותר קל לנו לחפש המלצה על יעוץ שינה או גמילה לפעוטות או אפילו מורה פרטית לאנגלית לילד בחטיבה,

אבל ממש לא נבקש המלצה על מדריכת הורים או מטפלת זוגית.

למה?

כי זה מעיד משהו עלינו.

אולי כי נכשלנו בתפקיד...

כי אנחנו לא מצליחים לנהל את התפקיד הכי משמעותי בחיים שלנו,

להיות אמא או אבא סמכותיים, שכיף איתם ומקשיבים לנו.

ברוב המשפחות, זה ממש לא המצב.

ברוב המשפחות הורים למתבגרים שואלים " איפה טעינו".

רוב ההורים מעדיפים לממן טיפול רגשי למתבגרים מאשר להגיע להנחית הורים.

ואני הכי מבינה את האמא שמבקשת שיטפלו בבן שלה כי הוא בבעיה חברתית.

בדרך כלל, הבעיה לא מתחילה בילדים ואין כאן איזו פתולוגיה או מקרה שמתאים לטיפול קליני כמו דיכאון או מחשבות אובדניות.

ממה שמגיע למוקד ההכוונה שלנו,  ב-  care point

רוב הבעיות הן על ביטחון עצמי, דימוי עצמי שלילי,

צורך בהעצמה וכלים להתמודדות חברתית ורגשית עם החברים.

חלק די גדול מתוכן מתבסס על חרדה מוסתרת,

וגם חרדה כמו  הגברת ביטחון עצמי ומרבית ההתמודדויות- הכי טוב לפתור באמצעות ההורים.

והורים נבונים לוקחים על עצמם הדרכת הורים שמותאמת לסיטואציה ובכך סוגרים פינה נפיצה בפחות זמן ובפחות כסף עם הצלחה במקור ההתנהגות הלא הולמת.

אז הורים יקרים, אך תתביישו ואל תנסו להעביר אחריות לילדים שלכם.

בכל מצב שיש בעיה עם אחד הילדים, בוודאי מתבגרים,

הפתרון נמצא אצלכם, רק צריך לדעת לקלף שכבות ולהוציא אותו מכם.

אם הילדים מתנהגים בצורה לא הולמת, זה עדיין לא אומר שאתם הורים לא טובים

בוודאי לא אומר שנכשלתם.

אתם עדיין הורים נהדרים ונפלאים וצריכים חיזוקים במקומות שטעיתם.

גשו לקל עזרה מקצועית, תצאו עם הבנה ושפע כלים מותאמים למצב שלכם.

 מכאן צופים בהקלטת הראיון המלא 

למה ההורים שלנו היו יותר בטוחים בהורות שלהם? מה נשתנה?

להורים שלנו היו פחות הסחות דעת

הם לא היו מכורים לטלפון כמונו ובטלפון

לא היו 1,000 אפליקציות שמושות את העיניים שהם למטה כל הזמן.

וגם סבא וסבתא שלנו היו כמו ההורים שלנו, גם להם לא היו מסכי, אפילו א טלוויזיה צבעונית.

לילידים שלנו יש מסך מהרגע שהם נולדים.

מלא רעשי רקע שמושכים תשומת לב שאנחנו ההורים לא מצליחים לנצח.

ועוד יותר מפחיד,

שהמתבגרים שלנו לא צריכים למאת מהבית כדי לחוות סקס, סמים ואלכוהול

יש להם את זה זמין באפליקציות הנפוצות.

הם נחשפים לתכנים שאנחנו לא נחשפנו בגיל שלהם.

והדרך היחידה שלנו למנוע התדרדרות היא הסמכות ההורית שנעלמת לנו.

ויש עוד הבדל חשוב בין ההורים של פעם אלינו כהורים:

כל ההשוואות האלו,

הסטנדרטים הגבוהים שמעפילים על חיפוש המשמעות בתוך תהליך ההפרדות הטבעי של גיל ההתבגרות.

לעשות במקומם

וזה מובל אותנו לעזור לילידים, לעשות בקומם, לגונן עליהם כמה שרק אפשר.

יש הורים שלוקחים את העשייה הזו לקצה

ולא מאפשרים לילידים לחוות תסכול והתמודדות עם אתגר.

כי הם נמצאים שם להדוף את הקשיים מההתחלה.

מכירים את הורים שמדברים בשם הילד?

אלו שמסדרים את כל העניינים עבורו ונותנים לו לעבור חלק במסלול המכשולים.

אלו ההורים שאחר כך לא מבינים איך זה שנתנו להם הכל, והם לא מאושרים.

ברור שהתשובה נמצאת בשאלה.

בגלל שנתנו להם הכל, החלשנו אותם.

מנענו מהם את האושר והסיפוק שבהצלחה בזכות עצמם.

ולא, אני לא מדברת על מעטים מההורים, כי בדור שלנו הורים מגוננים כאלו הם הרוב.

במציאות המאתגרת שלנו,

עם מצב בטחוני רעוע, מלחמות ואזעקות,

והרבה פיתויים מהאינטרנט והאפליקציות בטלפון שיוצרות פתח לשפע בעיות והשוואות

לא פלא שאנחנו רוצים להיות בשליטה, לא משחררים

והודפים את הבעיות עוד לפני שהחלו.

מה ההבדל בין אושר לשמחה?

שמחה היא רגעית, קרה דבר משמח ואנחנו שמחים ואחרי שעה, יום יומיים אנחנו מתרגלים ועוברים הלאה.

לעומת זאת אושר זה חוויה מספקת של התגברות על אתגר.

אם הצלחנו להתקבל למסלול לימודים נחשק ויוקרתי או לתפקיד חלומי בעבודה.

אם הצלחנו לרדת המשקל 3 ק"ג או שברנו שיא אישי בריצה.

אלו רגעי אושר שהמכנה משותף בכולם זה שהצלחנו בכוחות עצמנו.

הורים שמונעים את ההתמודדות המאתגרת מהמתבגרים,

בעצם מונעים מהם את האושר הנחשק שצפוי להם כשהם מצליחים לבד.

אלו שורות קשות מה שקראתם, אני יודעת.

לא פשוט להתבונן בחיים שלנו ולזהות את הטעויות,

במיוחד אם הן נובעות מכוונה טובה, אהבה ורצון לתת ולעטוף כמה שיותר את הילדים שלנו.

במקום זה, אנחנו לומדים לשחרר בניגוד לרצון שלנו

וכאן הקושי הגדול.

הסמכות קיימת אצלנו אנחנו מפחדים להשתמש בה

מהי הסמכות ההורית שמתפוגגת?

פעם המורה היה מורה.

מנהלת בית הספרת היתה ה- מנהלת

המשטרה היתה משטרה

הממשלה היתה ממשלה

ואמא היתה אמא ואבא היה אבא

הורים אינם חברים, הם מלמדים ערכים ותפקידם העקרי להכין את הילדים לחיים האמיתיים מחוץ לבית.

הבית והמשפחה הקרובה זו חממה, שמשלבת המון רגש וערכים שמהם צומחים ילדים בוגרים שממלאים את יעודם בעולם.

בתוך הבית מותר לנו להתנהג אחרת, לא כמו בחוץ בחברת אנשים.

בבית אנחנו לובשים בגדים נוחים, נעלי בית

בחוץ זה ג'ינסים עם חגורה וז'קטים או חליפות ונעלי עקב.

אותו דבר גם בהתנהגות, בבחירת המילים, באיפוק ובסבלנות שלנו עם ההורים או עם החברים והמורים.

מה שהילדים שלנו מרשים לעצמם לומר לנו, הם לעולם לא יגידו לאחרים. נכון?

אז למה אנחנו כל כך נעלבים מהם?

למה אנחנו לוקחים כל מילה שלהם ברצינות ונפגעים עד עמקי נשמתנו?

הכל עניין של סמכות וגבולות, איך לומר, מה ומתי לומר.

וכמובן, להבינם, לכבד את רצונם ומילתם ותמיד להיות שם להעצים אותם ולכוון אם קצת יצאו מהמסלול.

את כל זה לומדים, כי להורים שלנו לא היה צורך בהתמודדות כזו ואין לנו את מי לשאול ולקבל דוגמא אישית.

אלו היו כמה מילים כדי לסכם את הריאיון המעולה והמרתק עם רונית אליה, מנחת הורים ומטפלת Li cbt

רונית 30 שנה בעבודה עם מתבגרים והורים עוד מהתקופה שהיתה מורה והיום מנהלת קליניקה עצמאית.

רונית עוזרת להורים להעצים אצל המתבגרים  את תחושת החוסן ויכולת אישית להתמודד עם אתגרי החיים, ע"י תקשורת תקינה.

אלו הערכים שמקבלים בהדרכת הורים קצרה וממוקדת:

לדעת ולהרגיש שאנחנו הורים טובים

הסמכות אצלנו רק צריך לדעת להשתמש בה

למה אנחנו נותנים להם הכל- והם לא מאושרים. נלמד לשחרר...