איך מלמדים ילדים (והורים) לשלוט בכעסים?

היא נכנסה אליי לחדר ההדרכה בסערה. "אני לא יכולה איתה יותר! לא מצליחה להרגיע אותה! כשהיא נכנסת לאטרף שום דבר לא עוזר, לא משנה מה אני אומרת לה. אני מנסה להתחיל בטוב אבל היללנות הזו מטריפה אותי. בסוף אני גם צועקת עליה.

את יודעת משהו? פעם היא הטריפה אותי בחדר האמבטיה, והסתכלתי על עצמי במראה בטעות. ראיתי שם מישהי נוראית, ממש מפלצת. זו אני?! לכן באתי אלייך, לא רוצה לראות את עצמי ככה יותר".

כשהילדה סוערת – אמא סוערת. ובתגובה: הילדה סוערת חזק יותר - ואמא סוערת חזק יותר וכן הלאה. כשאנחנו נמצאים בעצמנו בסערת רגשות, קשה לנו לעזור לאחר להירגע. מזדהים עם ההרגשה הזאת? נדלקים מהר ולא מצליחים לעצור לפני שאתם מתפרצים על הילדים או בן הזוג? מוזמנים אליי למפגש רגוע ומרגיע לקבל כלים לעצור רגע לפני ההתפרצות.

קודם כל תירגעי

איך אומרים בבדיחה הידועה - "קודם כל תירגעי?" – במקרה הזה זו לא בדיחה, אלא ממש נכון. אין לנו יכולת להרגיע את הילד אם אנחנו לא רגועים בעצמנו. גם אם אנחנו ממש מנסים להסתיר את הרגשתנו, הילד קולט את חוסר השקט והעצבים שלנו בחיישנים הרגישים שלו, ומגיב באותה מטבע.

איך להירגע בסערת רגשות, כשאנחנו מטפסים על הקירות כי הילדה לא רוצה לבוא להתקלח בפעם ה־365 שביקשנו הערב, כי הילד מיילל שהוא רוצה עוד ממתק, או בדוגמה שסיפרה לי אותה אמא שבאה להתייעץ ומתמודדת עם סרבני צחצוח שיניים שמטריפים אותה מדי בוקר וערב? הרי זה לא משהו שנוותר עליו.

כדי להירגע, קודם כל עלינו לצאת מהזירה. להתרחק. הרי לא נועיל באמת שום דבר לקידום המצב אם נמשיך לכעוס ולצעוק. קחו כמה צעדים אחורה וצאו מהחדר (כאשר כולם בטוחים כמובן, לא נשאיר ילד צורח בתוך האמבטיה לבד...).

במקום לשלוח ילד שצורח באמצע הסלון לחדר שלו – גשו אתם לחדר השינה שלכם, או היכנסו לחדר האמבטיה לשטוף פנים. קחו כמה נשימות עמוקות. ספרו עד עשר, או עד מאה. עשו מה שמרגיע אתכם, ורק אז תוכלו לחשב מסלול מחדש ולהיות ההורים שרציתם להיות, ולא המפלצת במראה.

טוב נו, אז מה עושים?!

לקחתם נשימה, שטפתם פנים ויצאתם אל הסלון. אתם קצת יותר רגועים, אך הילד עדיין בהתקף הטנטרום שלו כי אחיו הפיל לו בטעות את מגדל הקוביות, נגע לו בצבעים, או נשם לידו, או משהו כזה. מה עושים?

מעבירים מסר קצר בטון מרגיע. לא באמת משנה מה בדיוק תגידו (כי לא בטוח שהוא יכול להקשיב), אלא טון הדיבור. זה יכול להיות משהו כמו "אני כאן בשבילך כשתרצה לדבר" או "אני מחכה לך במטבח". נותנים לילד זמן להירגע ומתרחקים מעט, אך לא רחוק מדי כדי שהוא לא יגביר את הווליום במטרה להגיע לאוזנינו. מדי דקה-שתיים מתקרבים וחוזרים על אותו מסר באותו טון מרגיע.

כשהילד מעט נרגע אפשר להתקרב אליו, לרדת לגובה שלו, ואם הוא מאפשר – ללטף אותו ברכות. לומר לו בשפת הגוף שאנחנו כאן בשבילו. וממשיכים לדבר בטון מרגיע. אפשר להמליל את הרגשות שלו: "אני מבינה שקשה לך", "אני רואה שאת כועסת, זה באמת לא נעים כש..."

אחרי כמה דקות כאלה, כשטמפרטורת הרתיחה של הילד יורדת, אפשר להציע לו לבוא איתנו למטבח, לשבת לשתות משהו. זה לא הזמן להטפות מוסר, אלא קודם כל לעידוד. לא משנה כמה זמן לקח לו להירגע, אמרו על כך מילה טובה.

אחר כך אפשר להציע פתרון או רעיון מתאים. אין צורך "להיכנע" לבקשה של הילד אם אינה מתאימה כרגע, הסבירו בגובה העיניים מדוע אינכם מסכימים. אם תיתנו לילד בחירה בין שתי אפשרויות שמקובלות עליכם ("אי אפשר עכשיו לאכול גלידה, כי אנחנו עוד מעט אוכלים ארוחת ערב וזה יסתום לך את הבטן. רוצה תפוח בינתיים או שלוק?"; או: "אי אפשר להישאר אצל החבר כי כבר מאוחר. בוא תגיד לי את מי תרצה להזמין מחר?"). רוב הילדים ישתפו פעולה עם הבחירה, מאחר שתחושת השליטה תחזור אליהם כשהם יקבלו החלטה בעצמם.

ומה לא עושים? לא צועקים "תירגעי כבר!", לא מאיימים ("אני לא מדברת עם מי שמיילל!"), לא מענישים ("אם לא תפסיק לבכות אין טלוויזיה שבוע!"), לא מתייגים ולא מקבעים את ההתנהגות ("למה את תמיד עושה עניין מכל דבר?)".

ועד ההתקף הבא?

ברגע של רוגע בין הסערות, נוכל לדבר עם הילד על האפשרויות שיש לו להתמודד עם כעסים. נוכל לספר לו מה מרגיע אותנו כשאנחנו כועסים – לנשום, לספור עד עשר, לשתות משהו, לצאת רגע החוצה לאוויר... ונשאל מה יכול לעזור לו להתגבר כשמישהו מכעיס אותו, מציק לו או מעליב אותו.

טיפ יצירתי: אפשר לשבת יחד כל בני המשפחה ולצייר את כף היד שלנו. בתוך כל אצבע מצוירת כל אחד מאיתנו יכתוב מה עוזר לנו להירגע כשאנחנו כועסים. את היצירות אפשר לתלות על המקרר או במקום בולט אחר, וכאשר מי מאיתנו סוער - פשוט להציע לו את מה שהוא ביקש (דובי, טרמפולינה, כדור) בלי הרבה מילים.

יש לכם שאלות נוספות על התמודדות עם סערת רגשות? מתקשים להתמודד עם הכעסים של בני הבית ולעזור לילדים (ולעצמכם) לרדת מהעץ? מזמינה אתכם להדרכה ממוקדת בנושא בקליניקה שלי בצורן (או בזום).