“קולה של אמא: “במו ידי עזרתי ‘לקבור’ את הילדה שלי

ענת את אמא לשניים, מתמודדת עם קשיים בגידול הילדים. והיום לאחר טיפול מוצלח מוכנה להחשף ולספר את הסיפור שלה.

מה היה שגרם לך להגיע לטיפול רגשי עם הילדים שלך?

מדובר על הבת הגדולה שהיום ב 11.5 ולפני 3 שנים לא ידעתי מה לעשות עם עצמי כשהיא היתה בת 9, הבן שלי היה רק בן 3.

הבת שלי הרביצה נון סטופ לכולם בית הספר או בחוגים אחר הצהריים, לכל מי שאומר משהו שלא נראה לה, תמיד היה טריגר ופתיל קצר, מה שלא מתאים לה בעין. היתה דוחפת, מכפכפת, מפילה וממשיכה הלאה. ובבית היתה שה תמים.

בעקבות זה הגיעו המון השעיות, כבר בכיתה ב'  מפסח עד לסוף שנה הילדה היתה מושעית 23 פעמים!

היו המון בעיות אלימות בכיתה בכלל, זו היתה כיתה עם רקרע פוריה לאלימות ומאיה יוחסה לכל מקרה שהיה, גם אם לא היתה בסביבה.  היא היתה היחידה שהגיעה למצב של השעיות רבות וחוזרות. איכשהו- תמיד אבל תמיד האשימו אותה.

וואו, מה זה עושה לדימוי העצמי שלה?

אחרי מקרה אלימות בבית הספר בסוף ההפסקה האשימו אותה אפילו שלא היתה מעורבת, לא עניין אותם מה מספרת הילדה. בכל מקרה אלימות, אוטומטית זה מיוחס למאיה גם אם לא דיברו איתה לברר את העניין או שאלו ילדים אחרים.

זה מה ששבר אותי לחלוטין!

באותו יום של ההשעיה הלא מוצדקת, הילדה בעצמה ביקשה לדבר עם המנהלת ורצתה לספר לה שלא היתה מעורבת והיא סתם שעיר לעזעזל.

לקחתי אותה למנהת כי הבנתי את הצורך שלה להביע את עצמה- היא דיברה בקולה, והמנהלת רצתה לדבר איתי באופן פרטני. היה לי חשוב שהילדה תביע את עצמה "אני לא עשיתי את זה, אפילו לא היייתי קרובה, תסתכלי במצלמות" כך ישבה מול המנהלת וניהלה את השיחה. אני שתקתי ונתתי לביתי להוציא את מה שעל ליבה.

למה רומסים לה את הביטחון ושותלים אותה באדמה?

בית הספר פשוט ל א ידע להכיל את זה... העדיף ךלהפנות לאבחונים כדי לקבל טיפול תרופתי.

נוצרה סטיגמה אצל המורות שגרמה לתפיסה תבניתית לגבי מאיה גם בקרב הילדים והוריהם והיא היתה מנודה חברתית.

היו לה את החברות שלה, אבל ההורים תמיד התסכלו עליה בעין אחרת.

בלי לשם לב, אני ובעלי תמיד לקחנו את הצד השני, נגדה. מרוב טלפונים שאנשים מתקשרים ומאשימים אותה, אז גם אנחנו האשמנו אותה מבלי לערוך ברור מעמיק מולה.

היינו מענישים אותה כל הזמן וגם אנחנו היינו לא בסדר, היום אני יודעת להגיד את זה.

אז זה היה נראה לי הכי הגיוני להעניש.

ואז נשברתי והבנתי שאני חייבת עזרה חיצונית.

אי אפשר להמשיך לבכות בכל לילה למה אני לא בסדר ולמה הילדה שלי כזאת אלימה כלפי חוץ ואני אמא כזאת דפוקה...שלא משתלטת על הבת שלה.

הילדה היתה לבד בעולם- מול כולם

מיואשת, עצובה, וחסרת אונים התחלתי לגשש מול יועצת בית הספר מה הכי מומלץ לטיפול במאיה.

אני לא יודעת לאיזה טיפול ללכת, היא המליצה על רכיבה טיפולית. וכך עשינו.

במשך שנה היא רכבה על סוסים עד שמדריך אציל נפש אמר לי שלדעתו היא לא צריכה את זה, ועדיף שתלכו לטיפול רגשי אחר.

שוב אובדת עצות, חזרתי לנקודת ההתחלה ושוב מצאתי את עצמי בשיחה פרטנית עם מנהלת בית הספר, מה לעשות? לאן לפנות? איך לעזור לילדה שלי?

מהו סוג הטיפול המומלץ?

יומיים לפני תחילת השנה, הצלחנו להעביר אותה לכיתה אחרת באותו בית ספר כדי להוציא אותה מהכיתה האלימה.

לא חשבת על אבחון?

עשינו איבחונים בין כיתה ב' ל- ג' כאשר בית הספר המליץ על ריטלין. לא אהבנו את הרעיון אבל זרמנו לכל מה שהומלץ ברמת איבחון. וויסות רגשי, וויסות תחושתי, איבחון דידקטי, מוקסו וכמובן לשקול מתן תרופות שירגיעו אותה מהאלימות.

ישבתי עם המנהלת, גוגל פתוח על רשימת מטפלים באזורנו,

מפה לשם איכשהו הגענו אל נירית חליפי חיים, מטפלת מדהימה בשיטת פסיכודרמה. זה חלק ממכלול של טיפולי הבעה ויצירה.

התחלנו את המפגשים תוך כדי כל האבחונים האפשריים, אפילו אבחון פסיכיאטרי במחלקה בתל השומר.

והילדה זרמה איתך לכל סבבי האבחונים האלה?

היא סבלה וחיפשה תשובות לבעיה שלה ולכן רצתה ללכת לאבחונים כי שם דווקא גרפה מלא מחמאות, כולם לא הבינו מה לא בסדר, כי מדובר בילדה חכמה, מקסימה, חברותית, אפילו ברמה של מחוננת.

היא בוגרת ברמה מטורפת, רק הרימו אותה כל האבחונים. נתנו לה הוכחה שהיא בסדר.

חודשיים וחצי לפני שעברה לכיתה חדשה, היא התחילה עם נירית שכבר בפגישה הראשונה אמרה לנו ההורים, מה אתם רוצים ממנה, היא מתמודדת לבד וצריכה לגייס את כל כוחותיה שכל בוקר ממשיכה ללכת לבית הספר, גוב האריות ממנו הוקעה.

ולא רק שהלכה, הלכה ברצון. כוחות נפשיים חזקים יש לה. תעמדו מאחוריה ותגבו אותה על האומץ שלה.

בכל התהליך, כל כמה פגישות של מאיה, גם אנחנו הגענו להדרכת הורים וזה היה סוג של טיפול זוגי שתרם לאחידות בין ההורים.

גם בעלי צריך להכיל אותה למרות שהוא פחות בבית, הצלחנו לישר קו באחידות, בתגובות, בפרשנויות מול מאיה.

מאיה הרגישה שיש לה הורים תומכים שרוצים בטובתה.

באסיפת ההורים הראשונה- היו הרבה תלונות הורים לבית הספר על כך שהעבירו את הילדה הבעייתית לכיתה שלהם. בעלי עמד מול כולם ואמר שזו החבילה שלנו ותפקידנו לעזור לה לעבור את זה, ואני מבקש מיכם להיות סבלניים לעבור את זה יחד כי אנחנו שם לגבות אותה ולעזור לה להיות מי שהיא באמת. כך עמד שם מול כולם ודיבר לבד.

אחרי האסיפה קבלתי טלפונים מאמהות שאמר לי "אנחנו איתך לגמרי" .

וכל זה רק אחרי חודשיים עם נירית. בעלי קיבל את האומץ לקבל אותה כפי שהיא ולגבות אותה.

נירית שמרה על הסודיות עם מאיה ולא סיפרה לי מה היא עוברת. תמיד יש לה מקום שם ללא ביקורת.

נירית תמיד דאגה להגיד לה שהיא תמיד שם בשבילה ולא רק בזמן הפגישה.

הילדה ניצלה את הקשר הזה למינוף אישי.  כל פעם היתה חוזרת עם אור בעיניים עם מצב רוח טוב.

וגם אנחנו נהננו ממנה אחרי הפגישה עם נירית. בעלי היה אוסף אותה באופן קבוע והולכים לזמן אישי אבא ובת וזה גם חיזק אותה. בעקבות נירית זה הפך לריטואל קבוע. דייט כל שבוע של בעלי ומאיה.

בהוראה של נירית זה היה חשוב לא לבטל את זה. לא משנה מה קורה. הילדה יודעת שביום שני בשעה 19:00 יש לה דייט עם נירית ומיד אחר כך עם אבא.

לדברי האבא: זה היה מאוד קשה בהתחלה. לא היה לנו על מה לדבר...לאט לאט זה הגיע והתחילה תקשורת.

בעלי היה איש צבא בעברו, חזר אחת ל- 3 שבועות ומאיה עד גיל 5 גדלה ללא נוכחות אבא קבוע בבית, ולכן הקשר איתו היה מאוד חשוב לה.

פתאום קבלה אותו כדמות מחנכת, ולא רק אבא כיף. זה היה מקום חדש עבורה ובריא יותר.

מה עם הבן השני שלך?

הוא עוד היה קטן, רק בן 3. והיא היתה כמו אמא קטנה ומדהימה עבורו. בבית היה טוב, הבעיות היו רק במסגרות עם ילדים אחרים, לא איתנו.

במסגרת הדרכות הורים נירית עשתה איתנו המון תרגילי סימולציה על כל מיני נושאי שיחה כאילו היא מאיה ואנחנו מתמודדים מולה כך בקליניקה.

זה היה מאוד אמוציונאלי, ללא חשיבה מקדימה על התשובה. שליפה מהירה.

איפה אתם היום?

היום אנחנו במקום מעולה, משפחה מאושרת.

מתפקדים נפלא בתקשורת משפחתית, אומרים מה שיש על הלב ולא מסתירים.

מאיה יודעת להביע את עצמה מול אחרים ויודעת לבסס את המקום שלה לא באלימות, לבטא את עצמה הבמילים ובתקשורת בריאה.

הצלחנו לרכוש את האמון של הילדה בחזרה, היא באה אלי בכל דבר, היא לא מסתירה ממני כלום. אני אפילו נודבתי על ידה להיות הורה משגיח על הוואצאפ הכיתתי. איזה עונש זה... אבל חשוב. ממש חשוב.

מה יש לך להגיד על ההבדל בין כתיבה לדיבור בוואצאפ על ההודעות הקוליות?

האינטונציה מאוד משמעותית. הטון משפיע. לא רק המילים.

הצלחתי להוביל, להפוך לחברה ולהראות לה בתקשורת בריאה את הדרך הנכונה ללא עצבים וכעסים.

את כל אלה למדתי בהנחיה עם המטפלת הרגשית בפסיכודרמה- נירית.

אני חושבת שיש סיבה לכך שיש כל כך הרבה סוגים של טיפולים רגשיים. יש לזה צורך ממשי.

הורים לא יודעים למי לפנות ולאן לגשת.

זה המקום לספר על care point כמקום שמחבר בין אנשים ומפגיש בין סיפורי חיים אמיתיים למעו המלצות על המטפםלים המעולים שבאמת עוזרים, הכל בשיחות טפון אנונימיות סביב צורך אמיתי לעזור לעצמם ולאחרים.

פשוט תפנו, דלגו על האבחונים המייגעים. בית הספר הכריח כחלק מהתנאי לעבור כיתה. עשיתי את זה כדי לסתום את הפה לבית הספר. לא חשבתי שיש בעיה לילידה. היו בעיות אחרות וזה טיפול רגשי שצריך להכיר את הילד כדי להתאים לה משהו טוב עבורה.