המדריך ליצירת שיתוף פעולה מצד הילדים בביצוע מטלות הבית

"כלום הם לא עושים בבית, כלום!", התלוננה אמא שהגיעה להדרכה. "אני מגיעה הביתה מהעבודה וכל הבית הפוך. התיקים והנעליים זרוקים בכניסה, הכיור מלא כלים, הם מוציאים אוכל מהמקרר ומשאירים על השיש, בחדר האמבטיה זרוקים הבגדים של אתמול...".

• ומה את עושה? אני שואלת אותה.

"לא משנה כמה אני מעירה, צועקת, מאיימת, מענישה, זה לא עוזר. נגיד אני לוקחת להם את השלט או מכבה את המחשב, המקסימום שהם יעשו זה לקום בכעס ולעשות את מה שביקשתי עם המון רעש - גרירת רגליים, טריקת דלתות ונהמות – וזה חוזר על עצמו".

"אני מגיע הביתה בערב", מוסיף בעלה, "ומוצא אותה סחוטה מלכעוס על הילדים והבית הפוך, או שהיא התייאשה מהם וסידרה אחריהם והיא מותשת. וברור שאף תודה על ארוחת הערב הם לא אומרים. חצופים וכפויי טובה! לנו היה כבוד להורים שלנו".

• אתם זוכרים שהילדים שלכם היו קטנים? אני שואלת.

"זה היה מזמן..." הם הודו, "למה את מתכוונת?".

- זוכרים את שלב ה"אני לבד" של גיל שנתיים? ילדים קטנים רוצים מאוד לעשות מה שאנחנו עושים, אבל אנחנו חושבים שזה עדיין מוקדם ולכן עושים בשבילם. זה עלול להמשיך כך, עד שהם כבר יפסיקו לבקש לעשות. ככל שאנחנו עושים יותר דברים עבורם ובמקומם - גדלים לנו ילדים מפונקים. אני לא מאשימה חלילה, זה מהכוונות הכי טובות.

"טוב נו, אז עכשיו מה עושים? אנחנו תקועים עם ילדים גדולים פרזיטים... "

אז מה עושים?

שלב 1 - קודם כל מבינים: חשוב שנבין שזה לא רק שאנחנו מפנקים את הילדים בכאן ועכשיו - אנחנו בעיקר מוֹנעים מהם מלפתח עצמאות ואחריות וללמוד מיומנויות חיים חשובות. כל דבר שאנחנו עושים במקומם – איך הם יידעו לעשות לבד? מישהו צריך ללמד אותם, והמישהו הזה – נכון, הוא אנחנו.

שלב 2 - מחליטים לשנות את המצב: ההחלטה הזו אינה פשוטה כמו שהיא נשמעת. נכון, גם לא פשוט לעשות הכול בעצמנו, אבל יש לזה יתרון עצום: כשאנחנו עושים בעצמנו – הכול נעשה בזמן שלנו ובדרך שלנו. וכשאנחנו מאפשרים לאחרים לעשות דברים, הם יעשו אותם בדרך ובזמן שלהם. וצריך להיות מוכנים לזה.

שלב 3 - משתפים את הילדים בהחלטה שלנו: כשהגענו להחלטה שאנחנו רוצים שהילדים ייקחו אחריות על עצמם וישתתפו במטלות הבית, נשתף אותם (מה שנקרא 'שיחת תיווך השינוי'): 'עד עכשיו עשינו הרבה עבורכם ובמקומכם, והבנו שזה לא טוב כי יש דברים שחשוב שתדעו לעשות. ולכן מהיום ניתן לכם יותר אחריות על דברים שלכם ושל הבית'.

שלב 4 - משתפים את הילדים בקביעת תחומי האחריות החדשים שלהם: אחרי שהסברנו את הרציונל שעומד מאחורי ההחלטה שלנו, נשאל אותם עם מה היו רוצים להתחיל. האם יש תחום שהיו רוצים להתנסות בו יותר? שהיו רוצים לקחת בו אחריות בבית?

שלב 5 - מלווים אותם: וכשהילדים לקחו על עצמם תחום אחריות, אנחנו לא יכולים לצפות שהם יידעו לעשות זאת בלי שלימדנו. בדרך כלל לא מספיק להדגים פעם אחת (למשל איך מטגנים חביתה), עלינו ללוות אותם בהתחלה – בסבלנות, באמפתיה, ועם עידוד ואמון בהם שיצליחו.

שלב 6 - מבקשים עזרה מהילדים: כשאנחנו רוצים לבקש משהו מהילדים, נבקש כמו שהיינו מצפים שיבקשו מאיתנו: בבקשה, לא בדרישה. לא באיומים. מבקשים, בודקים שהילד פנוי לעזור או שואלים מתי יהיה פנוי, ומזכירים לו בלי כעס כשהוא אמר שיתפנה (אחרי התוכנית/המשחק) - ושכח. אומרים תודה אחרי שהוא עזר, גם אם לא עשה זאת בדיוק בזמן שרצינו.

שלב 7 - עושים הסכמים – ועומדים בהם! כשסיכמנו עם הילדים למשל על תחום אחריות מסוים, צריך לסכם גם מה קורה כשזה לא מתקיים. למשל, אם הסיכום הוא שקודם מכינים שיעורים ואחר כך אפשר לצפות בטלוויזיה, ושמנו לב שהילד הלך לצפות בטלוויזיה מבלי שסיים שיעורים – התוצאה של הפרת ההסכם צריכה להיות ידועה מראש (לדוגמה: אני קודם מזכירה ומבקשת לכבות, ואחר כך מכבה בעצמי ולוקחת את השלט). יישום התוצאה נעשה בענייניות ובלי כעס. אנחנו מלמדים מיומנות חיים (למשל במקרה זה, סדרי עדיפויות) - לא נלחמים בילדים!

שלב 8 - מפסיקים ביקורת ותיוגים: 'אתה עצלן', 'את בטלנית' – אלה תיוגים ביקורתיים שיוצאים מפינו לעיתים בסערת רגשות, שמשפיעים על מה שהילדים לומדים על עצמם – שהם כאלה. אם אנחנו ממשיכים לומר את זה, הם יוכיחו לנו את זה. נמחק את המילים האלה מהלקסיקון שלנו.

שלב 9 - מ-ע-ו-ד-ד-י-ם!: על כל צעד הכי קטן, על כל כוונה טובה, לא רק על תוצאה טובה – אנחנו אומרים מילה טובה ('ראיתי שהתאמצת', 'מעריכה את זה שעזרת'). אנחנו מאמינים בילד שהוא יכול לבד לעשות את מה שהוא רק התחיל להתנסות בו.

שלב 10 - אומרים תודה: אומרים את המילה 'תודה' בכל הזדמנות. גם בינינו בני הזוג, וגם כלפי הילדים. הם לא ילמדו להוקיר תודה – אם לא נוקיר להם תודה. אפשר לעשות לפני השינה טקס משפחתי של אמירת תודה. הדרך לאי לקיחת דברים ואנשים בחיינו כמובנים מאליהם מתחילה באמירת תודה.