כללי הבית: איך קובעים וגם מיישמים?

אז מהם הכללים בבית שלכם? אני שואלת את משתתפי קבוצת ההורים שאני מנחה. בתגובה לשאלה, כל ההורים יחד מתחילים להתלונן שהם לא מצליחים להנחיל כללים, שהילדים לא מקשיבים, שהם רק צועקים עליהם, מאיימים ואפילו מענישים כדי להשיג שיתוף פעולה מצדם.

בסדר בסדר הבנתי, זה לא פשוט העניין הזה עם הכללים. אבל קחו רגע לחשוב, אפילו על הכי מובן מאליו בבית שלכם: מה עובד אצלכם בלי שתצטרכו לבקש, להתחנן, לדרוש, לצעוק, לאיים ולהעניש, מה תמיד קורה? והנה מקבץ התשובות: "בבית שלנו כל אחד ישן רק במיטה שלו", "אצלנו כולם בשבע וחצי במיטות – ובשמונה ישנים", "יום שלישי בערב יוצאים קבוע אנחנו ההורים", "אצלנו אוכלים רק ליד שולחן האוכל", "ארוחת ערב שבת אוכלים תמיד ביחד", "מתקלחים כל ערב בלי יוצא מהכלל", "מי שמסיים לאכול מוריד את הכלים שלו לכיור", ועוד ועוד.

על כל כלל שנאמר, היה הורה אחר שקפץ ושאל "איך אתם מצליחים? אצלנו בבית זה לא עובד! כמה שאני אומר להם שאצלנו בבית לא קופצים על הספות – הם קופצים"; "וכמה שאני אומרת להם שאצלנו בבית לא צועקים, הם צועקים!". אז הגענו למסקנה שאצל כל משפחה עובדים כללים אחרים, אבל למה? הם שאלו, גם אנחנו רוצים כמו בבית שלהם!

למה? עניתי להם בשאלה וגם השבתי, לכל משפחה הכללים שלה מאחר שלכל משפחה הדברים שחשובים לה באמת, והדברים האלה שונים ממשפחה למשפחה. ולכן זה לא רק מה שעובד אצל החברים לא עובד אצלכם, זה בעיקר מה שחשוב להם לא תמיד חשוב להם, ולהפך.

אז איך קובעים את הכללים?

שלב א': ובו כל אחד מאיתנו ההורים יושב וחושב עם עצמו מה חשוב לו. זה בדרך כלל קורה בתחילת ההורות, ויש המגדילים לעשות זאת עוד לפני הלידה. נחשוב מה חשוב לי שיהיה בבית שלנו. איך אני מגדירה מה חשוב לי? כשאני יודעת לענות בדיוק ובמהירות למה זה חשוב לי (בגלל הבריאות, הבטיחות, החינוך וכו'). אם זה רק "נייס טו האב", או "עובד אצל אחרים ואני רוצה גם כזה" – מצטערת, זה בדרך כלל לא יקרה. צריך להיות לנו ערך שבאמת חשוב לנו מאחורי כל כלל.

שלב ב': ובו אנחנו נפגשים עם בן/ בת הזוג שלנו לשיחת קביעת כללי הבית. מעדכנת מראש, לרוב לא תספיק שיחה אחת לעשרים ומשהו שנות גידול הילדים בבית, והשיחות האלה מתקיימות בינינו כל הזמן. עם כל שלב בהתפתחות של הילדים נערוך שיחות כאלה וננסח כללים חדשים.

שלב ג': ובו אנחנו יושבים עם הילדים ומעבירים להם את הכלל החדש שקבענו. רוב הכללים יהיו אלה שקובעים את סדרי הבית וההתנהלות המשפחתית. את רובם לא נצטרך באמת להעביר בשיחה משום שהילדים יגדלו לתוכם. רק כאשר החלטנו על כלל חדש, נעדכן אותם.

אילו כללים? לדוגמה: מצחצחים שיניים פעמיים ביום - בחדר האמבטיה ולא בסלון, מתקלחים לפחות פעם ביום, אוכלים ארוחות ליד השולחן בפינת האוכל ולא במקומות אחרים, כל אחד ישן במיטה שלו ולא בסלון או במיטה של ההורים, בכל ערב שבת אוכלים ארוחה משפחתית, מותר ממתק אחד ביום, שעתיים מסכים ביום...

זו הסיבה שאף מדריכת הורים לא יכולה לומר לכם מה לעשות, אלא אולי רק לייעץ איך לעשות - לכל בית הכללים שלו, כי לכל בית ה"מה חשוב לי" שלו. יש בתים שהילדים יכולים לאכול בסלון ולישון במיטה של ההורים, וזה לגמרי בסדר! את הכללים בבית שלכם ר-ק אתם קובעים, ולא מדריכת ההורים, ולא השכנים או הסבתות או הדודות.

שלב ד': ובו ננסח הסכמים ותוצאות. אחרי שאנחנו מסבירים לילדים מהו הכלל החדש (למשל, מותר לצפות בפרק אחד בבוקר, אם יש זמן אחרי שמסיימים להתארגן) רצוי להתייעץ איתם ולקבוע יחד מה תהיה התוצאה של הפרת הכלל (למשל, אקח את השלט ואכבה את הטלוויזיה).

בזמן אמת, אם הילד הפר את הכלל (למשל, הדליק טלוויזיה לפני שסיים להתארגן), רק אנחנו אחראים על קיום התוצאה. כדי שהילד לא יחווה את התוצאה הזו כעונש, א. הוא צריך לדעת אותה מראש (ע' תחילת סעיף זה), ו-ב. אנחנו עושים זאת בענייניות וללא כעסים, ואפילו באמפתיה ("אני מבינה שזה מבאס שאתה לא יכול להמשיך כרגע לצפות, אבל אם תתלבש ותצחצח ממש ממש מהר, עוד תוכל להספיק לראות את סוף הפרק לפני שנצא").

שלבי המשך, או: החיים – כמו שאמרנו בשלב ב', הכללים לא נקבעים וזהו, וחשוב לזכור את זה. הילדים מתפתחים וצרכיהם משתנים וכך גם הכללים: זקוקים להשתדרג, להשתנות, להתאים את עצמם ופעמים רבות גם לגלות גמישות רבה. נוקשות ביחסים בין הורים לילדים עלולה לגרום לחיכוכים גדולים ולפערים הולכים וגדלים בגיל ההתבגרות.

חשוב לדעת! בבית שמתנהל בשיתוף פעולה ועם יחסים טובים מאוד בין הורים וילדים, בבית שמתבסס על הקשבה, שיתוף, עידוד, התייעצות ובקשת עזרה - נדרשים מעט מאוד כללים וכמעט אין צורך בהסכמים ובתוצאות, מאחר שהדברים פשוט נעשים ומתנהלים בדרך נעימה. וזה בהחלט אפשרי!