כך נלחמנו בוועדות של בית הספר והשארנו את הנער למרות קשיי קשב וריכוז

ראיינו את ארז פיגלש, מאמן אישי בכיר לילדים ונוער בעלי הפרעת קשב וריכוז.

ארז מספר:

המשפחה הגיעה אלי בהמלצת קולגה עם נער בן 15 שברקע הפרעת קשב וריכוז עם לקויות למידה. הוא הגיע במצב ירוד מבחינה חברתית ולימודית.

הקשיים התבטאו בכך שהיה נוטה 'להבריז' מבית הספר, מושהה לעיתים קרובות, מסרב לשתף פעולה עם המטלות הלימודיות: מהקשבה בשיעור, דרך הכנת שיעורי בית ולמידה למבחנים. הדרך לצאת מבית הספר היתה מעבר לפינה.

דובר על כך שהנער אינו מתאים למסגרת רגילה וצוות בית הספר טען שאינו מתאים למסגרתו והמליץ להחזיר למסגרת של החינוך המיוחד בטענה שזו טובת הילד.

ההורים החליטו להילחם בוועדה, לשפר את המצב ולהשאיר אותו בבית הספר הזה,

מהנקודה הזו התחלנו.

המצב בבית

גם בבית לא היה קל, היה ישן רוב הזמן ביום וער בלילה, היה קשה לגרד אותו מהמיטה לכיוון בית הספר, הוא שקע בעולם משלו המון מסכים, שעות על גבי שעות...

יש לו שתי אחיות שהוא לא היה איתן בקשר ואם כבר היו מדברים, לרוב זה היה דרך עימותים. רוב הזמן היה פחות באינטרקאציה והשתדל להסתגר בתוך עצמו.

ידוע שבגיל ההתבגרות קיימת נטייה להסתגרות ולחפש את המרחב האישי, אבל במקרה הזה מדובר על ריחוק בגבול הניתוק וזה חריג.

איך נגשים לילד שלא מוכן לשתף פעולה?

הוא דווקא רצה לשתף פעולה, אני מתחיל את התהליך איתו בלי ההורים שלו (כמובן לאחר שיחה עם ההורים). פגישת ההכרות מתקיימת תמיד עם הילד ויש לו הזדמנות להכיר אותי, להתקרב אלי ולהרגיש אם אני מתאים לו.

אני מסביר מה כולל התהליך ואיך הוא מתנהל ביננו, מה הוא יכול להשיג מהתהליך הזה ואם בכלל כדאי לו להכנס לאימון, כך שההחלטה בסופו של דבר היא שלו בשני מישורים:

1. שהוא מוכן לתת הזדמנות בתוך התהליך.
2. שמתאים לו שאני אהיה המאמן שלו.

זו פגישה ללא עבודה אימונית, נטו הכרות, במטרה לבדוק חיבור אישי ולרתום את הנער לשיתוף פעולה, הפגישה הזו ללא עלות, ממש על חשבון הזמן שלי.

בהתחלת התהליך: הסתכלות יחד איתו על הפער בין הרצוי מצוי.

אני לא מבקש איבחון, למרות שאני יודע שקיים איבחון. חשוב לי להיות נקי בגישה ללא ידע מוקדם כדי לראות אותו כמו שהוא ללא שיפוטיות קודמת.

בשלבים מתקדמים אם אני מזהה חוסר התאמה בין מה שאני רואה לבין מה שהוא מספר, אז אני ניגש לאיבחון.

אנחנו בוחנים יחד כל תחום בחיים כדי לראות אם המקום שהוא נמצא זה באמת המקום שהוא רוצה להיות בו.

ממפים את הקיים והחסר

אני מפנה את תשומת ליבו למה שבכל זאת טוב. אני תמיד מוצא משהו טוב אפילו אם הנער חושב שאין. אפילו הדבר הקטן ביותר שניתן להאדיר אותו דרכו.

לא משנה כמה המצב נראה גרוע, תמיד יש משהו טוב שממנו אפשר לצמוח.

הנער שיתף פעולה ובכל אחד מהתחומים- מצאנו משהו טוב,

למשל, בתחום בית הספר הוא אוהב את שיעורי הספורט (רבים מילדי הקשב וריכוז מאוד אוהבים ספורט).

ממשיכים להעמיק בכשרונות והחוזקות וגילינו שמסתבר שלמרות כל הקשיים הוא מאוד חברותי וממש חזק בחשיבה מתמטית ובמקצעות הריאליים.

זיהינו את הערכים שלו, המצפן הפנימי שמוביל אותו למה שחשוב לו באמת.

הוא הורגל להלחם על הצדק ונטה להסתבך עם סמכויות, לדוגמא "למה אני כן והם לא". הוא לא ידע לעשות את ההפרדה שהוא כבר הסתבך המון פעמים לעומתם, ובמקום זה, בכל פעם מחדש, היה נעמד על רגליים אחוריות ונאבק על צדקתו ולא משתף פעולה עם סמכות בית הספר.

מה יצא לנו מהתהליך עד כה?

מיפוי של הפער בין רצוי למצוי, הבנה של החוזקות בכל תחום בחיים וזיקוק של הערכים.

כי בפועל המון פעמים אנשים שאינם מודעים לערכים שלהם, לא מסוגלים להבין איך קורה שיש התנגשות בין הערכים לבין הסביבה.

בחרנו  יחד והתמקדנו רק בתחום אחד כדי לא להתפזר במיקוד האימוני וגם כדי שנרכז את כל המוטיבציה בתחום הזה. כך העבודה יותר מהירה.

לא משנה באיזה תחום הוא בוחר, דפוסי החשיבה, ההרגלים והמיומנויות נרכשים גם לטובת תרגול בתחומים נוספים.

במקרה יצא שגם ההורים וגם הנער בחרו להתחיל בתחום בית הספר, מזכיר שהמטרה שבגינם הגיעו, היתה להשאיר אותו בבית ספר רגיל ולא להעביר לחינוך מיוחד.

לנער היה בסיס חברתי חזק, למרות ההסתגרות שלו, ורצה להשאר בבית הספר הנוכחי, לא ויתר ושוב ערך הצדק מדבר מתוכו.

רצה להוכיח להם שהם טועים והוא מסוגל ללמוד.

כשהוא בחר לעבוד על תחום בית הספר בדקנו מה חסר לנו בפער בין הרצוי למצוי ומכאן נבעו המטרות ונגזרו היעדים.

כך עבדנו עד להגעה ליעדים כשאנחנו יודעים שבעוד 6 שבועות מתקיימת וועדה וחייבים להראות שיפור. זו לא היתה הרגשה של 'חרב מונחת על הצואר' אלא מזרז מוטיבציה להוכיח שהוא ראוי.

ואכן בטווח הזמן הזה הוא ממש התגייס לטובת הנושא הזה ויצרנו שיפורים משמעותיים.

הוועדה התקיימה כאשר כל הצוות המקצועי בבית הספר הוביל קו מאוד ברור שלדעתם הוא אינו מתאים לחינוך רגיל ועובר לחינוך מיוחד. למרות השיפור, טענו שמניסיונם הנער מגייס את עצמו למטרה רק לטווח זמן מוגבל 6-8 שבועות ואז מתחילה ההתדרדרות.

על הבסיס הזה הם לא הסכימו לראות בשיפור כיציב.

בהנחייתי הוחלט לדחות את ההחלטה לחודשיים נוספים כדי להוכיח יציבות בהתנהגות טובה.

וכך היה, הנער הסתגל לשיגרה הלימודית המשיך בשיפור מתמיד ולא הראה סימני התרופפות או התדרדרות כפי שהם ניבאו לו.

הסוף הטוב שציפיתם לו

בוועדה הנוספת, כמעט כל הצוות החינוכי של בית הספר הסכים שיש לו את היכולת להשאר בבית הספר הנוכחי אבל בתנאי שיסכים למעבר לכיתה קטנה. וכך הוסכם.

בוועדה הובעה הדאגה האם הנער ימשיך במגמת השיפור גם בשנה הבאה, והתחייבנו על כך שזה יהיה בהנחייתי הצמודה גם כאשר מסתיים התהליך, הדלת שלי תמיד פתוחה בפניו וההורים יכולים להתייעץ ולבקש ליווי כחיזוק.

בסופו של דבר הוא סיים בהצלחה בגרות ריאלית מלאה.

היום הוא חייל ביחידה קרבית ומועמד לקצונה. גאווה.

רוצה גם ליווי לתהליך מקדם שתביטי בו בגאווה? דברי עם ממליצים עוד היום של המאמנים שמחוללים שינויים כאלה בכל פעם מחדש, תתחילי כאן