עוברים דירה? ומה עם הילדים

איך אפשר להקל את המעבר, לילדים וגם להורים החוששים?

"אחרי כמה שנים – קצת יותר מדי אם תשאלי את בעלי - שגרנו ביחידת הדיור אצל הוריי, סוף סוף הבית שבנינו מוכן", סיפרה לי אמא לשניים בהתרגשות מהולה בחששות. "אנחנו יוצאים מהיישוב הקטן לשכונה חדשה בעיר, מתרחקים מסבא וסבתא שכל כך עזרו והיו חלק מחיינו ומגידול הילדים, הכול חדש – גם הבית עצמו וגם הסביבה והאנשים. אם אנחנו לא מכירים אף אחד, אז איך יגיבו הילדים? אני לא יודעת איך להכין אותם למעבר הדרמתי הזה".

לפעמים אנחנו ההורים צריכים רגע לסדר את המחשבות שלנו, לפני שאנחנו מתפנים לקבל כלים להכין את הילדים למעבר. מכירים את הנחיות הבטיחות במטוס, שבהן אנחנו קודם כל מתבקשים לעטות את מסכת החמצן על פנינו, ורק אחר כך לעזור לילד? כך גם כאן, ובכלל בחיים: אם אנחנו לא רגועים – לא נוכל להרגיע את הילדים; אם אנחנו לא מעודדים – לא נוכל לעודד אותם; אם אנחנו לא בטוחים – לא נוכל להשרות ביטחון.

מוכר לכם? מזדהים עם ההרגשה הזו? גם אתם לפני מעבר ומגיעים עם התרגשות מהולה בחששות, של מה יהיה ואיך יהיה? זקוקים למישהו שיקשיב לחששות שלכם, שיבין אתכם וייתן לכם כלים פרקטיים להתמודדות? אשמח לשוחח איתכם בזום או במפגש בקלינקה.

לא מכירה אף אחד

• תגידי, מה הכי מלחיץ אותך? שאלתי את האמא שהגיעה להדרכה.

"איך נסתדר? אני לא מכירה אף אחד. עד עכשיו גרנו ביישוב שבו גדלתי. זה לא רק הוריי, זה כל השכנים והחברים. יישוב קטן, כולם מכירים את כולם. הרגשתי שייכת, וגם הילדים. בשכונה החדשה אני כמעט לא מכירה אף אחד, יש רק מישהי שעובדת עם בעלי..."

• נגעת בדבר הכי חשוב: ליצור עוגן חברתי. להרגיש שייך. קודם כל, יש לך קשר ראשוני: את יכולה לקבוע עם אותה בחורה, שבוודאי תשמח להכיר לך את השכונה, ואולי גם כמה חברות, תשאלי אותה כל שאלה: על בתי הספר, הגנים, החוגים והשירותים החשובים. אנשים אוהבים לעזור!

דבר שני, היום זה כל כך פשוט להתחיל להשתלב בשכונה חדשה עוד לפני שעוברים לגור בה: תיכנסי לקבוצות הפייסבוק של השכונה, ותשאלי את כל השאלות. בקשי להיכנס לקבוצות הווטסאפ של הגנים והכיתות שאליהם שובצו ילדייך. אחרי כמה ימים שאת נמצאת בקבוצות האלה ומתחילה קצת להכיר את השמות, אזרי אומץ ועשי צעד נוסף, ובקשי להפגיש את ילדייך עם ילדים שיהיו איתם בגן או בכיתה עוד לפני תחילת השנה.

גם אם העיר החדשה אינה סמוכה למקום מגוריכם הנוכחי, חשוב מאוד לעשות את המאמץ ולהגיע לשם לכמה ביקורים לפני תחילת שנת הלימודים: לטייל בשכונה, לעשות היכרות עם הדרך לגן ולבית הספר, להכיר את הסביבה ומה שיש בקרבת הבית (פארק, סופרמרקט, דואר, מתנ"ס, פיצרייה וכו'), וכאמור להיפגש עם הורים וילדים שיהיו חלק מחייכם.

והכי חשוב: לגייס התלהבות ושמחה. כאשר תשדרי להם התרגשות מהמעבר, הם יתרגשו גם כן. ולהפך: אם תשדרי לחץ וחששות – זה מה שיעבור להם. הרגשות מדבקים, בלי מילים.

איך הם יתרגלו לבית החדש?

"רגע, ומה עם הוריי? הם היו חלק כל כך גדול מחיינו עד עכשיו", העלתה האם חשש נוסף.

• אם את חוששת מהתרחקות מהסבים, כדאי להתחייב ולעמוד בכך, ולהמשיך בקשר הדוק איתם. נכון שזה לא כמו לגור באותו בית, אבל ארוחה משפחתית בשישי ועוד ביקור באמצע השבוע יעשו את העבודה, ולשמור על קשר טלפוני/ זום הדוק, גם שלך וגם של הילדים, זה ייתן את העוגן והמשכיות הקשר וירגיע את הגעגועים.

"ומה לגבי חדר הילדים? הם רגילים כל כך לבית שגדלו בו. איך הם יתרגלו לבית החדש?", הוסיפה ושאלה.

• אני ממליצה לשתף אותם בהכנות למעבר ככל האפשר בהתאם לגילם: שיבואו לראות איתכם את הבית בשלבים שונים של הבנייה, שיעזרו באריזה, שיבחרו מה הם מוכנים לתרום או לזרוק ומה הם רוצים להשאיר, שיבחרו (אם אפשר) את החדר שלהם, שיהיו מעורבים בבחירת הריהוט והצבעים. ככל שאני יותר מעורב בבחירה, אני מרגיש שזה יותר שלי, ואני מתרגש יותר לקראת המעבר.

חשוב כמובן שחלק מהדברים שלהם (צעצועים, חפצים, במיוחד כאלה שהם קשורים אליהם) יישארו ויישמרו, שירגישו בבית. כאשר תעברו, דאגו שחדרי הילדים יהיו מסודרים ראשונים, כדי שהם לא יישנו בחדר מלא ארגזים.

ילדים הם סתגלנים יותר ממה שנדמה לנו. ושוב, זה הרבה תלוי בנו ובמה שאנחנו משדרים. אם נשדר שזה דבר נפלא ומרגש, כך סביר להניח שגם הם יאמינו.

ובכל זאת יש ילדים – כמו גם מבוגרים – שמתקשים יותר במעברים. הם עשויים להיות עצובים, להסתגר, לכעוס, להתקשות למצוא חברים ועוד. חשוב לדעת שזה עלול לקרות ולהיות שם עבורם בהכלה ובהבנה, באמפתיה ובנכונות לעזרה. במקרה הצורך להיעזר בגורמים החינוכיים (גננת, מחנכת, יועצת) או לקחת הדרכת הורים.