כתבות מומלצות עבורך
גם גמילה זו שפה
רוצה תשומת לב ולכן 'מפספסת' בכוונה - קושי בגמילה מחיתול
כיצד להכין את הילד לאח שבדרך?
האם יש קשר בין שימוש בגראס ובגידות?
הכל על אנקופרזיס- בריחת קקי ופספוסים
מה זה אנקופרזיס?
תגובות רגשיות נפוצות מצד ההורים שלא יודעים כיצד להתמודד במצב כזה:
חשוב להדגיש, חלילה אין כאן האשמה להורים, הם הסובלם המרכזיים, בכל זאת החלטנו לשלב את המשפטים הללו למטרת שיקוף ונירמול הבעיה שקיימת בבתים רבים שמגיבים בצורה דומה.
- שוב פספסת.. עם הבעה של אכזבה.
- למה לא הלכת לשירותים כשהרגשת שאתה צריך- תחושת האשמה.
- איך אתה לא מרגיש, מה אתה לא מודע לזה? האשמה ופליאה, חוסר הכלה.
- הרי כבר הזכרת לך ולא הקשבת לי - תגובה שמראה ייאוש ואשמה.
- מתי תעשה כבר בשירותים, לא נמאס לך להיות מלוכלך? עלבון מעורב בייאוש ואשמה.
- איך נלך איתם לטיול? ואם יברח ל באמצע, מה נעשה- חוסר אונים ובושה
- לא מדברים על זה בבית שלנו, מעדיפים להתעלם מהבעיה והיא תחלוף מעצמה- חוסר ידע ממקום של התעלמות.
ממה אנקופרזיס נובע?
למה "קקי בתחתונים" נחשב סימפטום עיקש שקשה לטפל בו?
מעורבים בטיפול הרבה גורמים סביבתיים ולא רק הילדים עצמם, אלא בעיקר תגובתיות של ההורים שנעה על הסקאלה בין כעס, ייאוש, אכזבה, האשמה, הבנה, הכלה, התעלמות.
מדובר בתופעה שהוחלט בבית שלא מדברים עליה, מעין וטו של שתיקה ותחום שמתביישים בו ולא משתפים בזה אף אחד מלבד בני המשפחה, אפילו הם מעדיפים לא לדון בזה.
כדי להצליח להעלים את הסימפטום נדרש שיתוף פעולה של הילדים, החברים, הצוות בגן או בית הספר, האחים ובעיקר ההורים,
לא על כולם ניתן לשלוט והעדינות סביב נושא נפיץ הופכת את הסימפטום לעיקש עוד יותר.
ככל שהסמפטום של "קקי בתחתונים" נמשך יותר זמן, כך קשה יותר לטפל בזה.
אבל בהחלט אפשרי ומצריך את כל המשפחה, בעיקר ההורים להיות סבלניים ולשנות דפוסי התנהגות, לסגל שפה חדשה והרגלים תומכים בבית.
איך הסביבה מגיבה לבעיה?
תלוי באיזה גיל מדובר. אם הילדים בגן, באופן מפתיע אף ילד לא צוחק על הילד שפספס וזה עבר בהבנה ללא שום בעיה חברתית.
אך בגיל בית הספר הילדים מבויישים הרבה יותר, מסתירים וגוררים פידבקים לא נעימים מהסביבה בקבוצת השווים, החברים.
לעיתים קרובות, תגובות הצוות מחמירות את התופעה וצריך לשתף אותם בהדרכה תומכת לתהליך.
בבית העניין דומה ואם קיים פער בתגובות בין אמא לבין אבא- זה עלול לפגוע בתהליך הגמילה מחדש.
סימפטומים גופניים, התרקנות לא מלאה, התנהגות כפייתית של הסברה ותזכורות מעיקות לשבת בשירותים- גוררים חוסר שיתוף פעולה וממאיסים את הפתרונות על הילדים שסובלים מהתופעה.
דרך מי מטפלים באנקופרזיס, בילדים או בהורים?
בעיקר דרך ההורים. שוב, תלוי גיל. בילדים צעירים עד גיל 6, כל עוד הם בגן, הטיפול מתרכז בעיקר בהורים ואין צורך לפגוש את הילדים.
בגיל בית ספר יסודי, אפשר להתחיל טיפול משולב הורים וילדים, לעתים מערבים את הצוות החינוכי בהדרכה תומכת.
בגיל 10 ומעלה, הבעיה כבר מושרשת והטיפול עובר בעיקר לילדים ומעורבות תמידית של ההורים.
איך מגיעים לדבר על נושא נפיץ ורגיש עם הילדים?
נתחיל בכך שבלי לדבר על הנושא עצמו, נירית אומרת שאי אפשר לטפל בבעיה.
אן ברירה ובקליניקה שלה מותר ורצוי לדבר על ענייני קקי, בכוונה קוראים לזה בשם הזה ולא מנסים לקרוא לבעיה בשמות עדינים יותר.
הטיפול מתחיל כאשר הילדים בוחרים לשתף את הרגשות בנושא שמעיק עליהם יותר מהכל,
כל עוד אין שיח משמעותי על הנושא- אין הגעה לרגשות המעורבים ואין שינוי.
הטיפול המתחיל בפו הרגשי, עובר למחשבתי ולפן ההתנהגותי, לכן צריך לדבר על זה מבלי להתבייש ובסביבת הקלניקה הכל מותר, בניגוד לבית שזה תחום שלא מדברים עליו.
משחקים המעודדים שיתוף יוצרים אווירה של פתיחות ושיח על נושא מעורר רתיעה.
בראיון המצולם בוידאו (לחיצה על התמונה בתחתית הכתבה), נירית מדגימה כמה דרכים לשיתוף פעולה בנושא רגיש,
הילדים בהחלט מבינים שיש להם מקום לשתף פעולה והם לוקחים את זה בשתי ידיים ופורקים רגשות.
איך ההורים מתנהגים ליד הילדים על הנושא בבית ומחוץ לבית?
ההורים מתביישים בזה יותר מהילדים וזה גורם לתחושת מבוכה גדולה יותר.
בתוך הבית ההורים יכולים להזכיר כל הזמן ולהראות סימני מצוקה, אכזבה, יאוש, כעס, ואפילו עונשים ופרסים על הצלחה או פספוס.
מחוץ לבית, משתיקים את השיח ומתעלמים כאילו לא קרה כלום. יש משפחות שנמנעות מיציאה לפעילות מחוץ לבית.
מתסתכל ומייצר דפוסים קשים של המנעות חברתית ואובד הביטחון העצמי.
עד כמה ניתן לסייע ולצאת מאנקופרזיס עם כמה שפחות נזק רגשי חברתי?
אפשר בהחלט. הכל בראש ובתגובות של הסביבה.
ככל שמושכים יותר זמן עם הבעיה של "קקי בתחתנים" כך הנזק החברתי, תדמיתי, רגשי שוקע עמוק יותר.
לכן מומלץ לבדוק את העניין בפן הרפואי ולא להתמהמה ולהמתין יותר מדי זמן ללא טיפול רגשי, קוגנטיבי והתנהגותי. כל האמצעים טובים ובעיקר לדבר על כך ללא האשמה.
בתחום של בעיות אנקופרזיס, הטחפול הדינאמי (פסיכולוגי) פחות יעיל ונדרשת התערבות עם פידבקים ומשימות התנהגותיות לאחר שהעלנו למעלה את הנושא הרגשי.
האם נדרש לשלב בטיפול רגשי גם טיפול רפואי?
בהחלט כן, אפילו ביקורים סדירים אצל רופא גסטרו.
טיפול תרופתי יכול להקל על תופעות עצירות, אבל מינון לא מותאם לאורך זמן, הופך את הבעיה לחמורה, כיוון שהילדים עוברים ממצב של עצירות- לשילשולים מטורפים. מאבדים שליטה על הרגשת הגוף בזמן יציאה.
הסימפטום יכול להשתפר ברמה ההתנהגותית, אבל אם במובן הפיזי קיים גוש בקיבה שלא משתחרר והתחושה של ההתקורנות לא הושלמה, זו בעיה שמפריעה להתהליך ההתנהגותי.
לכן שיתוף פעולה של רופא באופן קבוע וטיפול רגשי ביחד מצליחים למגר את הסימפטום בצורה מהירה יותר.
מהם סכויי ההצלחה ובמה זה תלוי?
בכל קליניקה הסיכויים להצלחה שונים, זו הסיבה שמטפלים רבים בוחרים להמנע מטיפול באנקופרזיס כי יצא לזה שם של טיפול עמוק ומעיק.
אבל ויש כאן אבל משמח, אפשר לסיים את הטיפול בין 10 ל- 20 פגישות ויש קליניקות עם אחוזי הצלחה גבוהים ובעיקר אם נעשה שיתוף פעולה של כל הצדדים.
ככל שהנושא כואב יותר, בעיקר להורים, כי הם יותר מגוייסים לתהליך וסיכויי ההצלחה גבוהים.
