גם גמילה זו שפה

איתי הפסיק לעשות קקי בשרותים שבוע אחרי שאבא שלו עזב את הבית. הוא היה בן 4. ילד רגיל, בטוח בעצמו, עצמאי ומלא שמחת חיים

מאז עברה שנה וחצי, איתי בן 5 וחצי. שנה וחצי בהן אורית ודניאל ניסו כל אחד בדרכו להפתר מהקקי בתחתונים.

אורית הגיעה אלי בהמלצת חברה, כשדניאל מצטרף אליה בחוסר רצון. דניאל לא מאמין בקבלת יעוצים ויוצא מהנחה ש"עד בית הספר הכל יעבור".

שניהם היו סקפטיים לגבי הסיכויים להצלחה והגיעו כי זהו, אין ברירה. הם כבר לא יכולים להכיל את זה. אורית מרגישה ש"החופש נלקח ממנה" ושכל יציאה מהבית כרוכה בלחץ אם יהיה /לא יהיה קקי, ודניאל חווה בושה מול החברים והמשפחה הקרובה ובכלל, סוג של התרחקות חברתית כדי שיפסיקו להעיר ולתת עצות....

מעבר לקושי והתסכול בבית, איתי החל לשלם מחיר חברתי על הקקי בתחתונים, על הריח שמלווה אותו במהלך היום.

בנוסף, בחצי שנה האחרונה איתי הצטייד באמירות חדשות כמו "אני לא יודע", "לא יכול", "תעשי לי" בטון מיילל שמטריף את  אורית.

שניהם לא הבינו איך מילד עצמאי ובטוח הוא נהייה "כזה"....

הם כבר ניסו לשלוח אותו בשעה קבועה, לתזכר במהלך היום, לדבר איתו על זה ש"קקי עושים בשרותים", לכעוס, להעניש, לתת מדבקות ופרסים על הצלחה...כל מה ששמעו בסביבה..."כלום לא עובד עליו"...

אני מכירה את התסכול הזה. את התחושה הזו שלא ברור מה קרה, או שבמקרה הזה...כן, ברור, אבא ואמא נפרדו, ועדיין...

יש תחושה שהגמילה הזו מנהלת אותנו ביומיום. כל החלטה הכי קטנה, לקפוץ לקניות, לרדת לגינה, לנסוע לסבתא מקבלת חשיבה "רגע, מתי היה הפיפי/קקי האחרון וכמה זמן "חופשי" מהחלפות עומד לרשותי?" והאם כדאי בכלל לצאת מהבית, לספוג מבטים והערות מסביב...

בפגישת האבחון אני עובדת "בלי שעון" שואלת ובודקת הכל, מההריון ועד לנקודת הזמן הנוכחית, מהבית שבו גדלו ההורים ועד לדרך שבה הם בחרו כהורים לאיתי.

איתי נולד אחרי הריון חלק ולידה בקיסרי אלקטיבי. ילד יפייפה, חייכן שהחליט שמספיקות 3 שעות שינה בלילה עד גיל 4 חודשים. הוא תמיד רצה "לבד", אהב לנסות דברים חדשים, לטפס על מתקנים, ילד אהוב ומלא חברים סביבו.

הוא נגמל "לבד" בגיל שנתיים הוריד את הטיטול וזהו, חלק כמעט בלי שלוליות

בבית הייתה התנהלות מאוד ברורה מצידו של דניאל, אפילו נוקשה קצת. הרבה "חוקי בית". אורית אפשרה חופש רב יותר והרגישה ש"היא חייבת לאזן את החוקים של דניאל". כל שבוע שבועיים היה פיצוץ סביב נושא אחר, וכשאיתי היה בן 4 הם החליטו על פרידה.

בהרבה מקרים קקי בתחתונים מראה על צורך בשליטה. זה יכול להגיע ממצב שבו יש חוקים וגבולות נוקשים והילד מרגיש ש"רק כאן הוא יכול לקבוע בעצמו", או ממצב הפוך, כשיש המון חופש, אין מסגרת ברורה ואז הילד שלנו בוחר לעשות סדר, לבנות לעצמו מקום בטוח, שבו הוא קובע מה יהיה.

במקרה של איתי, הוא קיבל מכל הורה מצב קיצוני אחר.

כדי להרגיש אסוף ובטוח איתי צריך שתהייה לו מסגרת ברורה מצד אחד ומאפשרת בנושאים אחרים. עבדנו על גמישות הורית ובחרנו כמה נושאים מוסכמים בין אורית ודניאל, שיהוו את הבסיס מול איתי.

במקביל בנינו לו תכנית שתעצים אותו, שתעלה לפוקוס את היכולות שלו ולא את הקושי והתסכול. אורית ודניאל הפסיקו לתזכר אותו והעבירו לו אחריות מלאה על הבחירה ללכת לשרותים ועל הנקיון אחריו.

בחרנו איך להגיב כשיש קקי, שחררנו מאורית את "אני לא יודע", "לא יכול", "תעשי לי" ואפשרנו לאיתי למצוא בעצמו שוב את הילד הבטוח והעצמאי שהוא היה לפני...

שלושה שבועות אחרי שהתחלנו איתי קם מהשולחן באמצע ארוחת הערב והלך לעשות קקי בשרותים. לבד.

הילד שלנו תמיד "עובד" מולנו. כל דבר שאנחנו עושים משפיע עליו. ברוב המקרים אין לו אינטרס לעשות לנו "דווקא", זה רק הוא, שדואג ליצור לעצמו מקום בטוח ולהיות במקום שבו אנחנו נראה אותו.

המומחיות והכניסה לפרטים, ההבנה של התהליכים שהמשפחה עברה עד שהגיעה אלי וההתאמה המושלמת של התהליך מאפשרים להגיע לתוצאות בזמן קצר. בבניית התהליך אין עבודה "לפי הספר" אלא ראיה של הצורך הייחודי של איתי, אורית ודניאל והמטרות אליהן אנחנו רוצים להגיע, בדרך המעצימה והאפקטיבית ביותר.