איך מעודדים ילד לשתף אותנו

"אני אוספת את הילד שלי בן השבע מהצהרון אחר הצהריים, ורוצה לדעת איך עבר עליו היום, אבל הוא – בונקר!", מתלוננת אמא שהגיעה להדרכת הורים על בנה הבכור. "אי אפשר להוציא ממנו כלום! אני שואלת אותו איך היה בבית הספר, הוא ממלמל לי משהו בין 'כיף' ל'בסדר'; מנסה לשאול עם מי שיחקת, - 'עם חברים', מה למדת היום? - 'לא זוכר'. כל שאלה שאני מנסה לשאול זוכה לתשובה כזו.

כדי לדעת מה קורה בכיתה אני צריכה לשמוע מהורים אחרים, שהילדים שלהם משתפים אותם. למה הילד שלי לא משתף אותי בכלום?!", התקשיתי לעצור את שטף דיבורה. "מה, קורה שם משהו סודי? משהו שאסור לי לדעת? אני מרגישה שאני לא יודעת מה קורה לילד שלי! כשהוא היה בגן הגננת עוד הייתה שולחת תמונות בווטסאפ במהלך היום, אבל בבית הספר אם אין אירוע מיוחד לא מצלמים. אני מרגישה שאני לא יודעת מה עובר עליו, והוא לא מספר".

"ואת מספרת לו?"

האמא: "אני מספרת לו מה?"

"מה שעובר עלייך במהלך היום, איך היה לך היום, את מספרת לו?"

האמא: "מה זה משנה? הלכתי לעבודה, חזרתי, עבר ונגמר, אני ממשיכה במטלות היום. את מי זה מעניין מה קרה בבוקר?" תוך כדי שהיא מסבירה את עצמה, אני יכולה לראות את "האסימון יורד". את התובנה מגיעה. היא קולטת שהילד מחקה את דרך ההתנהלות שלה.

"ילדים לומדים מאיך שאנחנו מתנהגים, הרבה יותר ממה שאנחנו רק אומרים להם", הסברתי. "אם את לא משתפת אותו ביום שלך, אם את ממהרת לעבור הלאה לחלק הבא של היום – כך גם הוא. אם את לא נותנת לעצמך רגע לעצור ולעבד את חוויות היום – אפילו בטלפון עם חברה או עם בן זוגך כשהוא מגיע הביתה, זה מה שהילד לומד. סיימנו פרק אחד - ועוברים הלאה. לא מעניין מה היה, רק מה יהיה.

גם הילד/ה שלך לא משתפים במה שעובר עליהם ואת מתה מסקנות? רוצה ללמוד שיטות לאפשר לו להפתח אלייך? דברי איתי ונמצא את הדרך שמתאימה לכם ביחד

ומה הילד מרגיש כשהוא מגיע הביתה? תארי לך את עצמך, שלא בא לך לנבור בחוויות הבוקר, חוזרת הביתה, ומישהו מתחיל לחקור אותך: איך היה בעבודה? מה עשית כל היום? מה אמר לך הבוס? ומה אמרו הקולגות? ומה אכלת לצהריים?"

"עכשיו כשאת אומרת את זה כך, אני נזכרת שבדיוק כך אמא שלי הייתה עושה לי כשהייתי חוזרת מבית הספר – עד סוף התיכון! זה שיגע אותי", היא נזכרת, "מה למדתם, ועם מי שיחקת בהפסקה, ומי ישב לידך, והאם הקשבת למורה או פטפטת בשיעור, אוף איך שנאתי את זה!"

הרבה פעמים אנחנו מחקים את ההורים שלנו בלי לשים לב, באוטומט. שכחנו שזה עצבן אותנו, אנחנו פשוט חושבים שככה הורים צריכים לעשות, למרות שזה לא מתיישב בכלל עם מי שאנחנו. אבל גם כשאנחנו מבינים את זה, עדיין נשארנו עם אותה דילמה: אני רוצה לדעת מה קורה בשעות שהילד לא איתי.

אז נחזור לדוגמה האישית. הרעיון במודלינג הוא להיות מי שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו. אם האמא רוצה שהילד שלה ישתף אותה, היא צריכה לעשות שני דברים. האחד, להתחיל לשתף אותו, והשני, להפסיק לתחקר אותו.

בהתחלה זה יהיה מלאכותי, אולי אפילו קצת מוזר, אבל כמו שאומרים – פייק איט טיל יו מייק איט, כמו ללמוד שפה חדשה. בדרך חזרה הביתה תחשבי על מה שהיית רוצה לשתף את הילד. דברים שיכולים לעניין אותו ובגובה העיניים שלו, סיפורים קטנים שמאפשרים להביע את קשת הרגשות: דברים טובים ומשמחים (שמעתי שיר שאני אוהבת, הגיעה אלינו עובדת חדשה ממש מקסימה), וגם כאלה שפחות (חברה עצבנה אותי, הבוס לא אהב את המצגת שעבדתי עליה כל כך קשה והייתי עצובה). לפני שאתם מתפזרים כל אחד לעניינים שלו, הזמיני אותו לספל שוקו ופירות חתוכים ושבו יחד. לא חייבים כל יום, אפשר להתחיל עם פעמיים בשבוע. אפשר גם לעשות שיתוף קצר במכונית בדרך לחוג או לחבר (אתה יודע מי התקשרה אליי היום? חברה שלי שלא דיברתי איתה שנים, איך שמחתי לשמוע את קולה).

עבודה בשלבים

בשלב הראשון אנחנו רק משתפים, ורואים איך הילד מגיב. לא שואלים ולא מתחקרים בחזרה. בשלב השני אנחנו יכולים להתייעץ עם הילד על דילמות שהיו לנו (מה לדעתך הייתי צריכה להגיד לה? מה אתה היית עושה במצב כזה?), ובשלב השלישי אפשר לשאול בעדינות ובסקרנות על היום שלו (אחרי שסיפרת על משהו ששימח אותך, אפשר לשאול: ומה שימח אותך היום?). יש ערכות קלפים שמעודדות ומעמיקות שיחה בין הורים וילדים, ואם אתם מתלבטים מה ואיך לשאול - אפשר לפתח שיחה בעזרתן.

שימו לב שכשאנחנו שואלים את הילד "איך היה היום?" זו שאלה מאוד כללית, ולכן אנחנו מקבלים תשובה כללית, משהו בין "משעמם", "בסדר", ו"כיף". כדי לקבל תשובה ספציפית, נשאל שאלה ספציפית; למשל, לשאלות על לימודים תוכלו להיעזר בתכנון השבועי שהמורות שולחות. אם למדו היום על מחזור המים בטבע, נוכל לבקש מהילד שיספר לנו על זה; אם מעניין אותנו עם מי הוא שיחק בהפסקה, נוכל לשאול ספציפית על ילדים שאנחנו מכירים.

וכשהילד סוף־סוף מספר לנו משהו, אפילו ממש קטן, להקשיב בסקרנות. וכשהוא מסיים, לעודד: "איזה כיף לי לשמוע מה עובר עליך! אני ממש שמחה שסיפרת לי, זה מעניין מאוד מה שאתה אומר", גם אם הוא סיפר לך על דמויות מצוירות בסדרה האהובה עליו, שזה הדבר שהכי פחות מעניין אותך. זה הילד שלך, וזה העולם שלו. הוא מספר על מה שמעניין אותו, והוא זה שמעניין אותך.

חשוב לזכור: לא לתחקר, לא להיות ביקורתיים, לא לקטוע את דבריו, לא לייעץ בלי שהתבקשנו, לא להגיד מה אני הייתי עושה או מה אני עשיתי כשקרה לי אותו הדבר בגילו. לשתף באמת, לא כמניפולציה לכך שהוא ישתף אותנו, ולהקשיב בלב פתוח.

ניסיתם הכל והילדים עדיין סגורים? הייתם רוצים יותר פתיחות ושיתוף בבית שלכם? מוזמנים אליי להדרכת הורים על תקשורת מקרבת.