הכל על אנקופרזיס- בריחת קקי ופספוסים
· creative-therapy
בשפה המקצועית קוראים לזה אנקופרזיס ועל כך מתראיינת נירית כורך, פסיכותרפיסטית CBT ומטפלת באומנויות, נירית תשתף אותנו מניסיונה בטיפול רגשי בנושא רגיש של בריחת צואה בקרב ילדים (אפילו ילדים גדולים) עפ 90% הצלחה גם במקרים עיקשים. מה זה אנקופרזיס? מצב שבו הילדים לאחר גמילה לא מתרוקנים בשירותים, אלא במקמות
בשפה המקצועית קוראים לזה אנקופרזיס ועל כך מתראיינת נירית כורך, פסיכותרפיסטית CBT ומטפלת באומנויות, נירית תשתף אותנו מניסיונה בטיפול רגשי בנושא רגיש של בריחת צואה בקרב ילדים (אפילו ילדים גדולים) עפ 90% הצלחה גם במקרים עיקשים.
מה זה אנקופרזיס וכיצד ההורים מגיבים לתופעה?
מצב שבו הילדים לאחר גמילה לא מתרוקנים בשירותים, אלא במקמות אחרים, בעיקר מכנים את זה בשפת העם “קקי בתחתונים”.
תגובות רגשיות נפוצות מצד ההורים שלא יודעים כיצד להתמודד במצב כזה:
חשוב להדגיש, חלילה אין כאן האשמה להורים, הם הסובלם המרכזיים, בכל זאת החלטנו לשלב את המשפטים הללו למטרת שיקוף ונירמול הבעיה שקיימת בבתים רבים שמגיבים בצורה דומה.
- שוב פספסת.. עם הבעה של אכזבה.
- למה לא הלכת לשירותים כשהרגשת שאתה צריך- תחושת האשמה.
- איך אתה לא מרגיש, מה אתה לא מודע לזה? האשמה ופליאה, חוסר הכלה.
- הרי כבר הזכרת לך ולא הקשבת לי – תגובה שמראה ייאוש ואשמה.
- מתי תעשה כבר בשירותים, לא נמאס לך להיות מלוכלך? עלבון מעורב בייאוש ואשמה.
- איך נלך איתם לטיול? ואם יברח ל באמצע, מה נעשה- חוסר אונים ובושה
- לא מדברים על זה בבית שלנו, מעדיפים להתעלם מהבעיה והיא תחלוף מעצמה- חוסר ידע ממקום של התעלמות.
המקורות והסיבות להיווצרות הבעיה
המון סיבות מגוונות, אך לפני שמגיעים לטיפול רגשי או טיפול קוגנטיבי התנהגותי (CBT) צריך לשלול בעיה רפואית. בדר”כ רצוי לשלב את רופא הילדים או רופא גסטרולוג בתהליך הטיפול הרגשי כי השילוב בין השניים מוביל לתוצאות יעילות יותר.
בין מגוון הסיבות ניתן לפרש בעיות רגשיות, אוירה לא נעימה של מתח וצעקות בבית (לא על הנושא הזה), לפעמים אלו תגובות ההורים לליכלוך והרגשה לא נעימה שנצרבה במוחם של הילדים וגררה בעיה התנהגותית שהושרשה עם הזמן.
הורים שהם חולי ניקיון כפייתיים (OCD) מתקשים להתמודד עם בעיות גמילה ויוצרים בעיות חמורות מסוג אנקופרזיס דווקא בגלל הרגלי נקיון כפייתי. בהרבה מקרים זה רק עניין של הרגל להתרוקן בתנוחה מסויימת, נניח בעמידה ולא בישיבה, אז קשה יותר להוציא בשירותים מתוך הרגל פיזיולוגי.
אם אפשר בישיבה אבל רוצים רק בתיתול, יש כאן ענין של הרגל שקל לעבור בהדרגה לשירותים, הנחיה קלה והדרכת הורים מסיימת את הסיפור בהצלחה, ללא גרורות רגשיות משמעותיות שנצברות בזיכרון והופכות לבעיה ממשית.
מדוע מדובר בסימפטום עיקש ואיך הסביבה משפיעה?
מעורבים בטיפול הרבה גורמים סביבתיים ולא רק הילדים עצמם, אלא בעיקר תגובתיות של ההורים שנעה על הסקאלה בין כעס, ייאוש, אכזבה, האשמה, הבנה, הכלה, התעלמות. מדובר בתופעה שהוחלט בבית שלא מדברים עליה, מעין וטו של שתיקה ותחום שמתביישים בו ולא משתפים בזה אף אחד מלבד בני המשפחה, אפילו הם מעדיפים לא לדון בזה.
כדי להצליח להעלים את הסימפטום נדרש שיתוף פעולה של הילדים, החברים, הצוות בגן או בית הספר, האחים ובעיקר ההורים, לא על כולם ניתן לשלוט והעדינות סביב נושא נפיץ הופכת את הסימפטום לעיקש עוד יותר. ככל שהסמפטום של “קקי בתחתונים” נמשך יותר זמן, כך קשה יותר לטפל בזה. אבל בהחלט אפשרי ומצריך את כל המשפחה, בעיקר ההורים להיות סבלניים ולשנות דפוסי התנהגות, לסגל שפה חדשה והרגלים תומכים בבית.
תלוי באיזה גיל מדובר. אם הילדים בגן, באופן מפתיע אף ילד לא צוחק על הילד שפספס וזה עבר בהבנה ללא שום בעיה חברתית. אך בגיל בית הספר הילדים מבויישים הרבה יותר, מסתירים וגוררים פידבקים לא נעימים מהסביבה בקבוצת השווים, החברים. לעיתים קרובות, תגובות הצוות מחמירות את התופעה וצריך לשתף אותם בהדרכה תומכת לתהליך.
בבית העניין דומה ואם קיים פער בתגובות בין אמא לבין אבא- זה עלול לפגוע בתהליך הגמילה מחדש. סימפטומים גופניים, התרקנות לא מלאה, התנהגות כפייתית של הסברה ותזכורות מעיקות לשבת בשירותים- גוררים חוסר שיתוף פעולה וממאיסים את הפתרונות על הילדים שסובלים מהתופעה.
דרכי הטיפול והתמודדות עם הנושא הרגיש
בעיקר דרך ההורים. שוב, תלוי גיל. בילדים צעירים עד גיל 6, כל עוד הם בגן, הטיפול מתרכז בעיקר בהורים ואין צורך לפגוש את הילדים. בגיל בית ספר יסודי, אפשר להתחיל טיפול משולב הורים וילדים, לעתים מערבים את הצוות החינוכי בהדרכה תומכת. בגיל 10 ומעלה, הבעיה כבר מושרשת והטיפול עובר בעיקר לילדים ומעורבות תמידית של ההורים.
נתחיל בכך שבלי לדבר על הנושא עצמו, נירית אומרת שאי אפשר לטפל בבעיה. אן ברירה ובקליניקה שלה מותר ורצוי לדבר על ענייני קקי, בכוונה קוראים לזה בשם הזה ולא מנסים לקרוא לבעיה בשמות עדינים יותר. הטיפול מתחיל כאשר הילדים בוחרים לשתף את הרגשות בנושא שמעיק עליהם יותר מהכל, כל עוד אין שיח משמעותי על הנושא- אין הגעה לרגשות המעורבים ואין שינוי.
הטיפול המתחיל בפו הרגשי, עובר למחשבתי ולפן ההתנהגותי, לכן צריך לדבר על זה מבלי להתבייש ובסביבת הקלניקה הכל מותר, בניגוד לבית שזה תחום שלא מדברים עליו. משחקים המעודדים שיתוף יוצרים אווירה של פתיחות ושיח על נושא מעורר רתיעה. בראיון המצולם בוידאו (לחיצה על התמונה בתחתית הכתבה), נירית מדגימה כמה דרכים לשיתוף פעולה בנושא רגיש, הילדים בהחלט מבינים שיש להם מקום לשתף פעולה והם לוקחים את זה בשתי ידיים ופורקים רגשות.
התנהלות ההורים והסיכוי להחלמה מלאה
ההורים מתביישים בזה יותר מהילדים וזה גורם לתחושת מבוכה גדולה יותר. בתוך הבית ההורים יכולים להזכיר כל הזמן ולהראות סימני מצוקה, אכזבה, יאוש, כעס, ואפילו עונשים ופרסים על הצלחה או פספוס. מחוץ לבית, משתיקים את השיח ומתעלמים כאילו לא קרה כלום. יש משפחות שנמנעות מיציאה לפעילות מחוץ לבית. מתסתכל ומייצר דפוסים קשים של המנעות חברתית ואובד הביטחון העצמי.
אפשר בהחלט. הכל בראש ובתגובות של הסביבה. ככל שמושכים יותר זמן עם הבעיה של “קקי בתחתנים” כך הנזק החברתי, תדמיתי, רגשי שוקע עמוק יותר. לכן מומלץ לבדוק את העניין בפן הרפואי ולא להתמהמה ולהמתין יותר מדי זמן ללא טיפול רגשי, קוגנטיבי והתנהגותי. כל האמצעים טובים ובעיקר לדבר על כך ללא האשמה. בתחום של בעיות אנקופרזיס, הטחפול הדינאמי (פסיכולוגי) פחות יעיל ונדרשת התערבות עם פידבקים ומשימות התנהגותיות לאחר שהעל