חשיבות ההפרדות לזהות האישית

היא ואני- אחד

דיברה בקצב מהיר במיוחד, מרמז על לחץ. מילים על מילים ושלל תיאורים כדי להסביר לי מה התחושה שלה.

הבת שלי בת 15, היא בת זקונים בהפרש רציני, 13 שנים אחרי אח שלה ו- 10 שנים אחרי אחותה.

תמיד גדלה בסביבת מבוגרים, אנשי ידע רציניים. כולנו היינו עבורה כמו הורים אוהבים ומפנקים.

החזקתי אותה כמו גוזל עדין, הנקתי אותה עד גיל 3, ועד גיל 12 היא ישנה איתי במיטה.

נתתי לה את הכל, באמת, היא כל עולמי ואני הייתי כל עולמה.

נקודת המפנה

לפני שנה, פתאום באה אלי עם אמירה שלא יכולתי לשאת ובצחוק חצי רציני אמרתי לה, "אם תעשי את זה, אני אשרוף אותך".

את המשפט הזה היא לקחה ברצינות ועשתה ממנו מטעמים.

סיפרה בבית הספר שאמא שלה רוצה לשרוף אותה, שונאת אותה.

היועצת קראה לי לשיחה, כמה בושה הייתי צריכה לספוג מביתי הקטנה.

זה לא נגמר בזה, הילדה שלי הפכה לשחקנית ומתנהגת במצוקה ומותקפת שזקוקה להגנה מהמשטרה.

באיזה ערב, התחילה לריב איתי, אמרה שתזמין לי משטרה. כן ממש, נראה אותה, חשבתי לעצמי.

אבל לפתע, הגיעו שני שוטרים, דופקים בדלת והיא יוצאת אליהם בבהלה, צועקת, נסערת ומדברת על פחד לחייה- בגללי.

רצה ברחוב וצועקת "אמא שלי רוצה לשרוף אותי" הבת הגדולה שלי מנסה להרגיע אותה ולומר לה שאמא אוהבת אותה, מה קרה שהשתגעה... אבל לא מצליחה להגיע ולהרגיע אותה.

היא באמת נראית כמו אחת במצוקה שמאמינה שהיא בסכנה ליד אמא שלה.

השפלה, בושה

אני נשארתי המומה, הזמנתי את השוטרים פנימה כדי לעצור את ההמולה מחוץ לביתי, אבל זו הקטנה השתגעה לגמרי וצעקה ברחוב שהיא לא חוזרת לבית אם אני נמצאת בו, ומצפה שהמשטרה תרחיק אותי ממנה.

חשבתי שאני בעצמי משתגעת, שאני חיה בסרט רע, לא שלי, לא על הבת שלי והחיים של המשפחה המאושרת שלי.

לא הבנתי מה נכנס בה, מה עבר עליה שבצורה כזו מהירה היא הפכה מהילדה הקטנה והמתוקה שלי, לאויבת שמזמינה לי משטרה ומאיימת שלא תחזור כי היא חוששת לנפשה אם אני לידה.

ההפרדה

בעלי לקח אותה ברצינות, הזמין את הרווחה להסתכלות וזה השפיל אותי עוד יותר.

היא מתחננת לעובדת סוציאלית שתוציא אותה מהבית לפנימייה, רחוק ממני.

נתק

קבלנו החלטה במשפחה שאני לוקחת כמה צעדים לאחור ולא מדברת איתה בכלל לא מתקרבת אליה.

כך אנו חיות באותו הבית ולא מדברות. כמו אוויר זו לזו.

היא מתייחסת רק לאבא שלה ולאחים הגדולים.

ואני- אני סובלת,

מנסה להבין איפה טעיתי ומה קרה לה שעד כדי כך היא שונאת אותי.

חלפה שנה ואני לא מתמודדת עם הריחוק ממנה.

חופרת בנשמתי, מעלה זיכרונות, חיה על רגעי העבר וצמאה למגע מחודש.

חשיבות הנפרדות

מבינה היום שאין לנו, האמהות, יכולת לחיות את חיינו דרך הילדות שלנו.

אני והיא שתי נשמות נפרדות, לעיתים מתחברות ולעיתים עצמאיות.

הבת שלי חיפשה דרך להראות לי שהיא בזכות עצמה ולא עוד איבר מגופי, היתה נואשת למצוא את עצמה בנפרד ממני.

 גם את היית ביחסים כאלו עם אמא שלך? גם לך יש בת שמבקשת את עצמאותה? דברי איתנו היום>>

ככל שהיא גדלה ומתפתחת, היא זקוקה לעצמאות שלה ולנפרדות כדי לפתח אישיות בריאה וחזקה.

יכלה לדבר איתי, להסביר לי שהיא רוצה קצת לבד, יכלה להתמרד כמו כל מתבגרת טיפוסית.

הדרך שלה לעזוב אותי קשה מנשוא, היא בחרה בקיצוניות כי לא ידעה איך לגרום לי לשחרר אותה ולהתפתח בזכות עצמה.

אני מבינה שטעיתי, אבל הכל היה מאהבה עצומה, לעיתים אהבה חונקת.

קשה לי עם הדרך שבחרה להתנתק ממני, אני נמסה לראות את המציאות העגומה גם דרך נקודת מבטה וזה מכביד עלי.

פניתי אלייך, היא אומרת לי, לעזרה כדי שתכווני אותה בחזרה אלי דרך ההתנהגות שלי. מה עלי לעשות כדי לחזיר אותי למחשבתה החיובית ולחיבוק האוהב של אמא.

אני לא יכולה לחיות עוד יום אחד בלי הבת הקטנה שלי. מנסה למצוא את הכוחות שכבר אזלו לי.