שיטה מהפכנית להתבוננות פנימית

מה זו התבוננות פנימית?

לא כל כך לומדים את זה אצלינו.

משל אתם נוהגים ברכב ולאורך חייכם אינכם פותחים מנוע.

אלא שהפעם, המנוע הוא אתם עצמכם.

ולאורך חייכם לא היכרתם מה הם המרכיבים שיוצרים אתכם,

מדוע אתם אוהבים כפי שאתם אוהבים ומדוע ייחודיים ושונים,

חיים פעם אחת ורק אם תציצו פנימה תכירו את העושר שבפנים. את היופי הייחודי לכם, את העלילה האישית של חייכם.

התבוננות פנימית היא קודם כל הפנייה של תשומת הלב פנימה. למרחב של צמיחה.

מכאן צופים בראיון המלא בוידאו:

מה מוצאים בפנים?

כולנו יכולים לשאול את עצמנו מה יש בפנים?

כשאני שואלת אנשים שאני פוגשת בפעם הראשונה הם בדרך כלל מסכמים על יד אחת את מה שיש בפנים.

אבל כשלומדים שבפנים אנחנו תלת ממד, לומדים להאזין, להתבונן ולהרגיש פנימה, מתחילים להבחין בעושר עצום.

וגם בכך שיש מרחבים בתוך התלת ממד ובכל מרחב קורה משהו אחר בו זמנית.

למשל, מבחינים שהמחשבות חושבות, הרגשות מרגישות, עולה דמוי שלא ברור למה הוא קשור, יש תעוקה בגב והכול קשור להכול.

אז איך מסנכרנים את העולמות האלה?

כמו שהחושים שלנו פונים החוצה כך חמשת החושים גם פונים פנימה.

אפשר לחוש את הפנימיות, אפשר להתבונן בהרגשות, במחשבות, אנחנו יודעים שאנחנו נושמים, אם כי לא נותנים את הדעת לנשימה במשך היום.

אחד הדברים שפוגשים היא הערנות שלנו לעצמינו. אני קוראת לערנות הזו העד, או העדה הפנימית. כאשר אנחנו מפנים את תשומת-הלב פנימה, אנחנו גם מתבוננים וגם ערים לכך שאנחנו מתבוננים.

אנחנו יודעים שאנחנו קיימים ושיש לנו הוויה שמתבוננת גם במרחב שבפנים וגם במרחב שבחוץ, במרחב בו אנחנו והאחרים מתקיימים, הנקרא מציאות.

ויש ידיעה פנימית שאנחנו הוויה שלמה.

אותו שלם מכוון אותנו ומראה איך לסנכרן. ואצל כל אחד קורה משהו שונה.

המציאות היא רק מה שבחוץ?

לא. יש לכל אחד מאיתנו מציאות בחוץ ומציאות בפנים. המציאות בפנים שונה מאדם לאדם וגם המציאות בחוץ שונה מאדם לאדם. מה שקורה בפנים הוא מציאות באותה מידה כמו מה שקורה בחוץ. הקושי לקבל את המציאות הפנימית קשור לכך שהחברה מתייחסת הרבה יותר למה שקורה במרחב הבינאישי. כותבים בעיתונים רואים טלוויזיה, מעודדים אנשים להיות מעורבים באירועים חיצוניים להם, לשמור על תקינות יצרנית וצרכנות, ולהישמע לחוק ולכללי התרבות. כי זו הדרך היחידה לקיים חברה אנושית.

אבל חברה אנושית בנויה מפרטים, ואם הפרט לא שמח ולא רגוע, הוא לא בהכרח מצליח לתרום החוצה.

לדעתי ממעיטים ללמד אנשים לטפל, לנהל, לשמור ולטייב את המערכות הפנימיות שלהם. יש אנשים שבכלל לא יודעים איך להתבונן פנימה.

הפנימיות היא המקור שלנו לדברים. יש יחסי גומלין בין החוץ לפנים, שתי המציאויות כרוכות זו בזו.

חשוב לדעת גם שכאשר הפנימיות לא מקבלת את תשומת לב מספקת היא משפיעה על ההתנהגות שלנו ובבלי דעת אנחנו מחבלים בעצמינו, בחיים שלנו ובסובבים אותנו.

התחום מדבר אליך? רוצה ללמוד התבוננות פנימית?

דברי איתנו ונזמין פגישה עם נורית שני

איך לומדים להתבונן בפנימיות?

קודם כל כדאי להבין שאנחנו לא אובייקטים. אנשים הם לא אובייקטים, למרות שלכולנו יש גוף פיסי, חומרי.

למעשה ההוויה, החוויה שאנחנו חיים בתוך הגוף הפיסי, קורית כמרחב תלת-ממדי את מרחב תלת ממדי, גם אני, אנחנו יכולים לחוש  אות, יכולים לחוות את הגודל של המרחב. לפעמים חווים שהוא בגודל של הגוף לפעמים שהוא קטן מהגוף ולפעמים מגלים שהוא ענק או שאין לו גבולות והוא אין סופי.

מרגע שהבנו שאנחנו מרחב תלת ממדי, אפשר להבחין במבנה פנימי. לכל אחד מאיתנו יש גיאוגרפיה פנימית כמו בעולם שמחוץ לנו.

יש שם דרכים, ומחסומים, ודמויות, תרבות ושפה ומקומות עתירי אנרגיה. יש במרחב הפנימי שלנו הפתעות ועושר גדול.

אפשר למצוא בפנים מקורות לשפע, לבריאות ולשמחה. לא הכול תלוי בחיצוני.

אנחנו חיים כל יום בין שני ממדים ראשיים.

זה שמחוץ לגוף וזה שבפנים. אנחנו יוצרים את יחסי הגומלין בין השניים, ולכן כדאי להכיר את שניהם.

כיון שלא מלמדים אותנו להתנהל במרחב הפנימי רוב האנשים לא יודעים בכלל מה יש בפנים וחווים את הפנימיות שלהם כמהות לא רציפה. אם יש מועקות, מנסים לסלק אותן על ידי התעלמות.

אז הפנימיות פתאום מציפה ופתאום נעלמת ואנחנו אומרים:

'הייתה לי השראה', 'חלמתי חלום', 'הייתה לי מן אינטואיציה' 'חרדה'.

כל המילים האלה מדברות על כך שאין יכולת להפעיל רצון מודע בפנימיות, שלא יודעים לכוון ולהגשים. לעומת המרחב החיצוני ששם אנחנו מתרגלים איך לרצות ולהגשים חזון ורצון מרגע שאנחנו נולדים. בשני הממדים הגשמה דורשת תרגול וככל שאנחנו מבינים את טבע הדברים כך אנחנו יכולים לכוון את עצמינו בתוכם.

וזה מה שאני עושה. אני מלמדת את העקרונות של המבנה הפנימי כדי שכל אחד יוכל לנהל את עצמו בבטחה בלי תלות באחר. ממש כמו שילדים לומדים לנוע, ללכת, לשבת, לרוץ ולשאוף להשיג בעצמם את רצונותיהם בעולם המקצועי, החברתי, כך אני מלמדת לעשות זאת במרחב הפנימי.

איך מצאתי את הדרך להתבוננות פנימית?

איך נודע לי שאפשר להסתכל פנימה ולהלך בפנים בתלת ממד ממש כמו בחוץ?

בהתחלה לא ידעתי שאני מנחה רוחנית, מגיל צעיר ידעתי שאני ציירת, דמות האמנית שבי ריתקה אותי, הסבה לי עונג, הזדהיתי איתה והיא דחפה אותי לחקור מדיות ושפות שונות של הבעה מילוליות ולא מילוליות.

דמות הציירת הובילה אותי לצייר גיליתי בי עוד דמויות, מספרת סיפורים, שחקנית, סופרת, פסלת, אימא.

יותר מדי דברים. כדי לממש אותם היה עלי ליצור סינרגיה בין הדמויות, לנהל את הזמן. וכך, למען כל הדמויות היוצרות האלה שבתוכי הלכתי ללמוד בבצלאל ולימים נהייתי מנהלת סטודיו בתל אביב.

הדמות המטפלת הופיעה לראשונה אחרי שסיימתי את לימודי האמנות וחיפשתי מקצוע מפרנס. באותה תקופה עבדתי, עם בעלי וחבר, כצבעית בבתים שצריכים שיפוץ.

את המברשת הכרתי, את הצבעים אהבתי, אבל זה לא היה נראה כמו מקצוע מתאים לכל החיים.

נרשמתי לקורס טרפיה באמנות. מהר מאוד הבנתי שאמנות כפי שהיא נראית לי אינה יכולה להיות טיפול ושטיפול באמנות הוא טיפול בחומרי יצירה ומה שיוצרים שם רחוק מאוד מלהיות אמנות. למדתי, ציירתי ולא נראה היה לי שאלך בכיוון שהציעו לי שם.

באותה תקופה החיים הראו לי דרך אחרת.

פגשתי בירושלים שתי נשים מדהימות, את קולט מוסקט, שמי מבני גילי אולי זוכרים אותה.

 היא כבר הייתה מבוגרת מאוד, לימדה בביתה ישובה על ספה מוקפת באומנת אלג'ירית ברחוב שמעוני בירושלים.  ישבתי בין תלמידיה, למדתי דמיון מודרך וידעתי שזהו זה , מצאתי את השפה שלי.

התלמידה שלה , קטרין דה-סה גונזק לימדה דמיון מודרך ויוגה וגם לשיעורים שלה הלכתי והיא הוציאה את המרצע מהשק. ברצף של דימויים ותנוחות גוף, סילקה ממני את הקנאה, את הספק, את הייאוש והודיע לי שחלמה בלילה שאני מופיעה לפניה בשמלה לבנה וזהו סימן שהנשמה שלי התחברה לגוף.

למה שנשמה תתחבר לגוף, מה היא לא מחוברת?

נגלל לפני הבט מבית אבי. בית חילוני שנושא ערכי חסידות יהודית מפולין, אם יקית קשוחה, לא היו הרבה ליטופים ושמעתי את הגוף הנשי שלי מתעורר בקול דק ואומר לי: "אני לא יודעת איך זה אישה." הרוח שלי, ידעה דימויים, ידעה אמנות, אבל לא הכירה את הגוף בו שכנה.

כך קרה שרק לאחר שלושה עשורים גיליתי שאני לא רק אמנית, שאני גם מטפלת. שלימודי התרפיה לא היו רק תרוץ לפרנסה אלא דחף של דמות המטפלת להתבטא בעולם.

בינתיים קיבלתי תעודת מטפלת באמנות. כלפי חוץ, התעודה העידה עלי שאני 'מטפלת' אבל כיוון שהשתעממתי מטיפול באמנות התחלתי לשאול את עצמי שאלות.

בשנת 2004 התגרשתי והשאלות היו גם לתוך בדידות ועצב וצער.

בתוכי התעורר חקר וכל הזמן המשכתי ללמוד. אסטרולוגיה, טיפול באנרגיות, טרוט, הילות, צ'קרות, קבלה, גימטרייה, פסיכולוגיה, תיאטרון, ריקוד.

באותה תקופה איבדתי את הגברים האהובים של חיי.

איבדתי את אבי, מורה רוחני, סופר, איש שיחה אוהב אדם. אבד הביטחון באהבה. הבדידות עטפה אותי מכל כיוון.

מצאתי עצמי יושבת לבד שעות ארוכות ללא כוח לקרוא או ללמוד.

היה לי רק כוח לעשות מדיטציה, לנשום נשימה מודעת אל ה'אין' לחוש את הגוף שלי, שהיה הדבר היחיד היציב והקיים באותה עת. הגוף שלי היה שם כל הזמן, וגיליתי באותה תקופה, שגם הנשמה שלי נמצאת שם כל הזמן ועלי רק לעורר את תחושת הקיום וההוויה.

בבדידות, כשהשטף מבחוץ פסק, השטף מבפנים התעורר וכל התכנים שלמדתי התחברו למבנה סדור שאפשר לי לא רק לרפא את עצמי, אלא גם ללמד את הבאים אלי איך לרפא את עצמם באמצעות המבנה הנהיר והנגיש עטור בידע, שירד אלי כמו גשם במדבר של בדידות. כך לאחר שנים ארוכות, הבנתי איזו מן מטפלת אני. התחלתי לכתוב את התיאוריה ואת התרגילים וללמד כל מי שחפץ ללמוד איך לשחרר עצב, ודיכאון, איך למצוא שמחה וליצור בעולם ולהתבטא.

אז גיליתי מבנה שהצטרף מכל מה שלמדתי עד עתה, והצעתי אותו למטופלים בקליניקה.

זו מפה מדויקת למרחב התלת ממדי של הפנימיות. אפשר לגלות אותה דרך לימוד, נשימה נכונה ודמיון מודרך. וראה זה פלא, שניים שלושה טיפולים וכל לקוח או לקוחה פתרו את הבעיה שלהם. אבלות, דיכאון, חוסר שקט, יחסים מעורערים, כיוון מקצועי, כמיהה וחלום שלא הוגשם, הם למדו מה לעשות, עזבו ונשארה רעות, הכרת תודה הדדית ולווי בטלפון לפי הצורך.

שאלתי חברה פסיכולוגית איך מתפרנסים מקליניקה, אם הלקוחות מבריאים כל כך מהר והולכים.

אמרה לי, שצריך לדאוג שלא יבריאו כל כך מהר.

לא אהבתי את התשובה.

אני לא פסיכולוגית ולא מסז'יסטית, אני לא מטפלת ברייקי, אנרגיות ותדרים, אף שכל אלה חיים ופועמים בתוכי. אני לא רופאה. ולא מגדת עתידות, אני יותר מדריכת טיולים בדמיון. כי הדמיון הוא ה'טלוויזיה בראש' שלך, מסך שדרכו אנחנו מטיילים במרחב הווירטואלי שעימו נולדת, מציאות שצומחת בתוכך כל יום לאורך חייך.

אני רוצה להראות לאנשים שהם מרחב תלת ממדי שאפשר להכיר אותו

כי הלימוד הזה מוציא אנשים לחופש ממועקות החיים ומתלות ביועצים. הם לומדים איך לקבל את התשובות מתוך עצמם. ואולי את, או אתה יכולים ליהנות ולהיות מתוגמלים מאוד כשאמסור לכם את המבנה הפנימי המקיף הזה, שהוא כלי נהדר לחיים טובים. אני מכירה את הגיאוגרפיה הפנימית כמו את כף ידי וכאשר באים אלי, אני מעניקה לכם את הידע, כדי שתטיבו את חייכם ותהיו עצמאים.

זו סוג של הנחייה שפונה לחלקים הרוחניים שבכם, לתודעה, ולמסע הנשמה שבאתם לעשות פה. היא פונה לתיקונים שאתם נקראים לעשות ולשיעורים שאתם לומדים ומעניקה לכם כלי פשוט לאבחון בצמתי חיים של אי בהירות.

יש כל כך הרבה אנשים שיכולים להיתרם מהידע שנפל לחיקי ואני קצת כמו שליחה פה ומציעה לכם אותו.

אם משהו בסיפור שלי מדליק אתכם, ובא לכם לקבל כלי לחיים שיעלה אתכם על התדר הנכון. אני פה להעניק לכם אותו בהתאמה אישית.

לפעמים באים בעקבות משבר, או בעיה. הבעיה היא השער דרכו ניכנס ביחד, היא העילה לצמיחה. ביחד נכנס אל עולמך הפנימי ומשם אני מלמדת ומבהירה את מה שרואים עד שאת, או אתה חווים שאתם מכירים את עצמכם ויודעים איך לקבל תשובות לשאלות לא פטורות. אז אתם יוצאים לדרך עצמאית.

האם אני מטפלת? האם אני מורה רוחנית?

כשאנחנו נפגשים אנחנו צועדים דרך ביחד ושני הדברים קורים.

במה ההתבוננות הפנימית שאת מציעה שונה ממדיטציה?

התבוננות פנימית לא שונה ממדיטציה, היא כוללת אותה כחלק חשוב בתרגול.

מדיטציה היא שם כללי להתבוננות או קשב. אם למשל אני ממקדת את העיניים בנקודה על הקיר, או בתנועת הגלים בים, אני עושה מדיטציה בעיניים פקוחות ומכוונת את תשומת הלב שלי בצורה מודעת ורצונית.

אם אני הולכת ושמה לב למגע כף הרגל בקרקע אני עושה מדיטציה בהליכה תוך הפניית תשומת הלב לתחושת כף הרגל בצורה רצונית ומודעת.

מדיטציה היא ריכוז תשומת לב במשהו, אבל המילה מדיטציה נצמדה דווקא לעשייה רוחנית, להתבוננות בתכנים פנימיים במטרה להתעורר לרובד רוחני.

היכולת שלנו למקד תשומת לב בתכנים פנימיים הוכחה כיכולת המביאה להעצמת המודעות, לצמיחה רוחנית ושיפור יכולת.

יש לנו שישה או שבעה חושים אותם אנחנו מפנים החוצה ללמוד על העולם. לא רק התבוננות, גם בפנים אפשר לראות, לשמוע, לחוש להרגיש, למשש, להיות בשווי משקל או לצאת ממנו, לנוע, לדמיין לשוחח לקרוא. אנחנו יכולים לכוון את החושים גם לגירוי בחוץ וגם לגירוי בפנים.

יש מדיטציה מפורסמת שהרבה אנשים מדברים עליה והיא נקראת מיינדפולנס, בתרגום לעברית, מינדפולנס זו מודעות. המקור של התבוננות מודעת בנשימה היא התרבות הטיבטית הבודהיסטית. היא מפנה אנשים להתבונן ולמקד את תשומת הלב לנשימה.

הנשימה מובילה אותנו למצוא בפנים מקום, מרחב בו הרעש החושי דומם. יש בנשימה ארבעה מצבים, לא שניים כפי שמתואר בספרי ביולוגיה. יש שאיפה, מלאות, נשיפה וריקות. המצבים האלה מסמלים ארבע קבוצות הכוללות את כל הפעולות שאנחנו עושים. הנשימה שהיא הפעולה הראשונה שאנחנו עושים בלידה, היא ארכיטיפ, אבטיפוס של כל הפעולות בהמשך החיים. הנשימה המודעת הנכונה, היא גם יסוד שסביבו מתקיימת ההתבוננות הפנימית שאני מלמדת. הנשימה היא גזע שעליו תלויים ענפים. היא המקור הראשי להעצמה רוחנית מעצימה, שמובילה לראיית מציאות נכוחה. זה קורא כשמתרגלים ומתחילים לחוש בשינוי זווית הראייה על החיים. אבל יש המון הסחות דעת, ולא כל אחד מצליח להיות במרחב השקט שהתבוננות בנשימה מזמנת.

אל הסחות הדעת האלה אנחנו פונים באמצעות המפה של המרחב הפנימי כדי לשחרר אותם, כדי להשתחרר מהן.

אני שואפת להעניק אפשרות, לכל אחד מאיתנו, לשהות במרחב השקט, וממנו נתבונן בעולם ונפעל מתוך ראיית מציאות כפי שהיא. אני רואה כל מני הסחות, לכן פיתחתי שיטה להתבוננות פנימית שממיסה את הסחות הדעת ועוזרת לחוות את המרחב השקט למשך זמן ארוך יותר ויותר ועל הדרך מכירים מה יש בפנים.

ההתבוננות הפנימית שאת מציעה היא כמו דמיון מודרך?

מה שאני מלמדת כולל גם דמיון מודרך. כי דמיון מודרך היא טכניקה שמעוררת אותנו לראות מראות בשפת חלום, בשפה סימבולית. כדי להמיס את הסחות הדעת ולחיות ביומיום במרחב שקט צריך להכיר את ההסחות האלה, להתייחס אליהן ולשחרר אותן. הן נוצרות בפנימיות ומשוחחות איתנו בשפה סימבולית וגם דמיון מודרך משוחח באותה שפה.

יש שיטות רבות לדמיון מודרך, משתמשים בו באימון אישי ועסקי, באמנות, כדי ליצור ובסוגים של טרפיה. אני משתמשת בהדרכה בדמיון כדי ללמד את התלמידים שלי לטייל במבנים הפנימיים שלהם.

אבל איך משתמשים בדמיון מודרך תלוי באנשים שהם שונים. חלקם חזותיים, חלקם שמיעתיים, חלקם תחושתיים וחלקם בכלל מילוליים. אז ההדרכה שאני עושה בדמיון לא חייבת להיות חזותית היא יכולה להיות תחושתית או שמיעתית.

ההתבוננות הפנימי שאני מלמדת מתבססת על נשימה נכונה, שמובילה להעצמה רוחנית והדמיון המודרך נכנס כדי להמיס את העכבות שמעוררות מחשבות או הרגשות ולא מאפשרות להישאר זמן ארוך במרחב ניטראלי, שקט מואר ומפוקס.

אז לאן הולכים לטייל בפנים?

אני מנגישה לכם שבעה שדות תוכן שנמצאים גם בגוף, גם בנפש, גם ברוח וגם בנשמה. כשמכירים את שדות התוכן האלה אפשר לקבל תשובות לשאלות לא פתורות, על מה שקורה לנו בחיים ברבדים עמוקים. התשובות באות מבפנים ולכן הן רלוונטיות, הן לא עצה מבחוץ אלא נובעות מתוך מי שאת או מי שאתה, ולכן הן מכוונות לפעולה מדויקת מסונכרנת עם כל החלקים שבך שרוצים לצמוח ולהתפתח.

מוצאים שם דברים נפלאים אבל זה תלוי בטבע האישי של המתבונן.

יש שם צבעים, נופים, מבנים ודמויות, יש דמויות שמכירים מהחיים ויש דמויות דמיוניות ופלאיות. כל מה שעולה  ומופיעות, כמו בחלומות, הוא תוכן רלוונטי שבא לעזור למי שרואה אותו. יש שם עלילות וסיפורים שחלקם הם זיכרונות וחלקם באים ממקומות עמוקים יותר. כל אחד מאיתנו הוא המדריך הרוחני הכי טוב עבור עצמו, או עצמה.

תני לי דוגמא של סיפור פנימי

למשל אישה אחת שבאה אלי בגלל שהיא לא יכולה יותר לטפל בבעלה, מתפרצת על המסכן וכועסת עליו, גילתה שכאשר היא מתבוננת בשבעת מרחבי התודעה על איך בפנימיות נראים יחסי master servent. בדמיון, כל עמדות השירות אצלה הן נשים שדווקא שמחות על גורלן וכל עמדות הmaster- מאוכלסים על ידי גברים מוכשרים כמו גנרל, קוסם, אמן ומורה. כשפקחה עיניים ודיברנו על מה שראתה, הבינה שכל חייה היא גיבורה בסיפור של משרתת. ולא עלה על דעתה לבקש להיות אדונית. זאת למרות שבחיים הובילה מהלכים חברתיים בתחום החינוך, אך מעולם לא ביקשה עליהם קרדיט.

אז כשפוגשים סיפור עלילה פנימי, מגלים שבלי להיות מודעים אנחנו בעצם יוצרים את הסיפור בחיי היומיום. אנחנו רוצים לממש את הסיפור של הגיבור הפנימי שלנו, אבל לפעמים אנחנו רוצים לשנות את הסיפור. הדרך לשנות את הסיפור הפנימי היא קודם כל לפגוש אותו, לדעת שזה סיפור שחיי בתוכנו ורק אז אפשר לבחור אם להמשיך לקיים אותו במודעות גדולה יותר או לא, אולי נוכל לחיות סיפור אחר שיותר מתאים לנו.

מה הכלים שאת מלמדת?

 כל מי שמגיע ללמוד 'התבוננות פנימית' לומד שלושה דברים עיקריים.

1. נשימה נכונה מודעת – מיינדפולנס. כדי להכין את הדרך להגיע לשהייה במרחב פשוט, מואר ושקט.

2. על שבעת מרחבי התודעה, היכן הם נמצאים ואיך הם עוזרים להסיר עיכובים וטרדות.

   3. על הכלים הרוחניים שמאפשרים השפעה בעולם.

   שלושת הדברים האלה הנשימה, המרחבים והכלים מלאים בתכנים. תוך כדי לימוד נפגשים עם תכנים אישיים שמשוחחים איתנו בשפת חלום ויוצרים את מי שאנחנו.

   פוגשים גם ארכטיפים ואת הסיפור, או העלילה הפנימית שקובעת את ההתנהלות.

מה הם מרחבי התודעה?

מרחבי התודעה הם גם שדות תוכן. הן מסודרים כמו ספרייה. קל מאוד לדעת לאן לכוון שאלה. למשל את רוצה לדעת מה יניע אותך לקום בבוקר ולהרוויח כסף. את שואלת את מרחב התודעה של ההנעה והחיות ותדעי מה התוכן שמעורר בך מוטיבציה. ברגע שאת פועלת בתחום שיש לך מוטיבציה אליו, את גם תרוויחי כסף. אנחנו שונים זה מזו, אחד יתאים לו להיות נהג מונית שמח. השנייה תהייה מורה נמרצת. השלישית תתחיל לטפל, או לשווק או להיות שחקנית. המרחב אליו פונים משותף לכולנו. התוכן שנמצא בו אישי וייחודי לכל אחד.

דוגמה לסוגייה של אהבה

אישה בת שלושים מחפשת אהבה. היא לומדת לנשום ולהגיע אל שבעת מרחבי התודעה. היא שואלת כל מרחב את אותה שאלה.

'איך אני אוהבת שאוהבים אותי?' ומקבלת שבע תשובות.

בדרך כלל התשובה באה כדימוי. אני עוזרת לה לפענח את הדימויים ומראה לה את הקשרים בין התשובות. היא יוצאת מהפגישה יודעת איך היא אוהבת שאוהבים אותה בכל הנוגע לפרנסה. למה מענג אותה, לרגשות ולמחשבות שלה, איך היא אוהבת שמתייחסים לרצונות שלה, האם יאהבו את דרך הביטוי שלה ואת החלומות שלה. כאשר התשובה לשאלה הזו ברורה, היא נהיית ברורה אל מול מחזר מקרי .

עכשיו עליה רק לזכור שלא מיד פוגשים את התואם. צריך לחפש אבל כדגם החיפוש ברור, יודעים מה לא מתאים, וקל יותר לאתר את מי שמתאים.

התחום מדבר אליך? רוצה ללמוד התבוננות פנימית?

דברי איתנו ונזמין פגישה עם נורית שני