מחרדה לשיחה על רגשות בזכות הסוס – טיפול באמצעות בעלי חיים

הסוסים בחווה שלנו מאבחנים ילדים, כן הסוסים. במפגש של הילדים עם הסוס אני קודם מתבונן בשפת הגוף של הסוס שמראה לי במדוייק את המצב של הילד ומה מניע אותו, ממה הוא חושש, כך מתאר לנו ישראל בסיפור אמיתי מתוך החווה הטיפולית.

קבלתי פניה מאמא מודאגת שהגיעה בעקבות מקרה חמור של ביתה בת ה-12 .

היא מתארת עילפון פיזי במצבים חברתיים הומי אדם. כמו טיולי בקניון, בהפסקות בבית הספר ובמפגשים חברתיים.

העילפון והתחושות הגופיוניות של סחרחורת חזרו על עצמם כמה פעמים בשגרת היומיום עד כדי כך שהיא נמנעה לצאת מהבית.

האם נלחצה, הגיעה לבית חולים בכל עילפון (לפחות פעמיים) ונמצא שהכל תקין, אך העילפון נמשך והיא הבינה שמדובר בבעיה רגשית ופחות רפואית.

במהלך הזמן האם ניסתה לחבר את הילדה למטפלים שונים ואיבחונים שונים, אבל שום דבר לא צלח בגלל חוסר תקשורת עם הילדה הביישנית.

זה מובן שבגיל 12 הרבה ילדים נוטים להסתגר, ההורים פחות רלוונטים מהחברים והדימוי העצמי, הזהות האמיתית מושפעת ממה אומרים עלי בכיתה ובמעגלים החברתיים, גם אונליין.

זו אחת הסיבות שהיא לא תקשרה עם הוריה וקשה להגיע לשורש העניין.

מה עושים במצב כזה, איך מתחילים?

קודם כל מאבחנים, איבחון עם הסוס מאפשר רמת הדיוק מאוד גבוהה ובזכותה אני יכול לבחור נתיב טיפולי.

אני מסתכל רק על הסוס במפגש עם הילדה. בשלב הזה בכלל לא על הילדה.

למעשה הסוס מתנהג אחרת עם כל ילד ומשקף לי כמטפל את הרגשות של הילדה וממה בדיוק נובעת ההתנהגות הבעייתית.  דרך שאלות מכוונות תוך כדי המפגש אני מזהה איזה מחשבות התעוררו כתוצאה מהמפגש המשמעותי.

מחקרים בארה"ב מוכיחים שלסוס יש 17 תנועות גוף כמו לבני האדם לדוגמא מיצמוץ, נשיכת שפתיים, ליקוק השפתיים וכן הלאה.

בפגישה הראשונה הזמנתי אותה בלי ההורים למפגש עם סוס, לא בהכרח לרכיבה. האמא היתה כל כך לחוצה והציצה מעבר למגרש, היה לה קצת קשה לשחרר.

סוסים הם חיות לא מבויתות, לכן מרתיעות ונראות מאוד גדולות מנקודת מבט של ילד, הילדים חוששים וכמוהם ההורים. אין להם יכולת לצפות מה הסוס יחשוב ומתי יחליט לבעוט, זה לפחות מה שמספרים לי שעובר להם בראש.

מהרגע שהילדה נכנסה והתקרבה לסוס, הסברתי לה איך לגשת אל הסוס ולמרות ההימנעות שמאפיינת אותה, היא הצליחה להגבר על החשש וניגשה אליו.

בתחילה הסוס מתעלם ממנה וכשהיא מבינה שאן לו עניין בה, היא הולכת אבל הסוס עוקב אחריה. היא נעצרה וגם הוא, ממשיכה ללכת ומידי פעם נעצרת והם מביטים זה בזו  עד שהסוס מקרב אפו אל הבטן שלה.

האבחנה של הילדה היתה מיידית והיא אמרה: "תראה איך הסוס מרגיש שאני בלחץ, הוא מריח לי את הבטן". זו התקשורת הראשונה שלה איתי לגבי הסוס. היא הצליחה לבטא מה היא מרגישה.

 תפקידי לשקף מה שאני רואה דרך הסוס, כתוצאה מזה היא חושפת רגשות. שוב הציפו אותה הסימפוטמים הפיזיים אבל הפעם היא מרגישה בשליטה ומסוגלת לדבר על זה.

מהרגע הזה של תקשורת רגשית היא מתחילה לדבר על הציפיות שלה, החששות שלה ואז היא מבינה את המשמעות של החרדה החברתית בלי להגיד את זה, היא מבינה את המשמעות של דימוי עצמי וממה היא כל כך מפחדת שגידו עליה.

אני מתחיל תהליך של מפגשים שבועיים ובכל שלב אנחנו עובדים יחד עם הסוסים, מגוונים בין הסוסים והילדים כדי לזהות התנהגויות שונות.

התפיסה שלה לגבי העולם, מי אני ומה אחרים חושבים עלי, מובנת כתפיסה סובייקטיבית שלא תמיד נכונה. אנחנו מנתחים פרשנויות שונות דרך העבודה עם הסוסים. פרשנות של כאן ועכשיו ללא שיפוטיות. יחד עם הסוס מדגימים התעלמות, אהדה, הערצה, תגובתיות.

צריך להבין שסוס הוא חיה השרדותית שבורחת מטורפים בטבע, לכן האינסטינקט שלו של מגננה ובריחה, המקום של ביטחון ובתקשורת מאוד חזקה דרך שפת הגוף שלו כי היא קיומית עבורו ( אפילו יותר מאוכל).

מצד אחד הסוס מאוד מרשים ואצילי ומצד שני מאוד רגיש לסביבה ומראה את הרגשות בשפת הגוף. כאשר אנחנו מצליחים להתמסר לסוס ולרכב עליו בשליטה מוחלטת של ביטחון הדדי, השגנו את ההפנמה וההבנה כלפי עצמינו.

מתוך הסיטואציות שעולות בהמפגשים, נבנות משימות לניתוח יומיומי בסביבה השגרתית. כל תרחיש נכתב ועובדים עליו בבית. ובמפגשים מתרגלים יחד ומזהים אמונות, תפיסות, ויוצאים עם כלים לעבודה עצמית.

עד כאן תארת את התהליך של הילדה עם הסוס.

אבל הזכרת אמא דאגנית שלא מרפה, איך התהליך פוגש אותה?

70% מהתהליך עם ההורים היא זיהוי הבעיה של הילדה, כי היא אמרה מה באמת מפריע לה. פתאום האמא מבינה מה שורש העניין וזה מרגיע אותה. אל תשכחי שלפני שהגיעה לחווה עברה אצל כמה מטפלים...

30% הנותרים -ההורים מקבלים את אותם כלים שהילדים חווים כדי שידעו איך להמשיך גם בבית.

לכן נוצרת תקשורת חיובית ונוחה בבית וההורה משפיע על התהליך.

ההירתמות חשובה וגם התרגול היומיומי.

הרבה הורים מושפעים מעניינים רגשיים בעצמם ולא מסוגלים להכיל את הטיפול הרגשי בילדיהם, לכן מוכרת התופעה של הורים שמעדיפים להשאר מחוץ לתמונה ושרק הילד יעבור טיפול.

בטיפול בחווה שלנו זה לא קורה.

למה?

כי ההורים מושפעים מהסוס בדיוק כמו הלדים והתהליך השלם מכיל גם אותם, אי אפשר אחרת. הסוס האותנטי והנייטרלי מפיג התנגדויות של כל הצדדים לתהליך פורה.

ומה בסוף?

התופעות הפיזיות נעלמו לחלוטין, התחלפו בתקשורת מילולית על מה שמפריע לה,

במקום המנעות מציאת פתרונות.

המעגלים החברציים התרחבו, היא הצליחה להכנס לקניון ללא חשש.

זו היתה אחת המשימות להתמודדות בתוך התהליך בחשיפה הדרגתית.

מילדה ביישנית ונמנעת הפכה את החווה לבית השני שלה,

הפכה את הסוס לדמות שעוזרת לה להביט בתוך עצמה בהשתקפות מראה למה שעובר עליה.

החשש תמיד יהיה שם ברקע, אבל הכלים מסייעים בשליטה ומפחיתית מינון מ- 80% ל 10% בהתקפי החרדה.

זו לדעתי הצלחה, גם לדעתה.