ילדת, גידלת, טיפחת ו- 30 שנה אחרי הוא מתנכר אלייך

הסיפור הזה קשה לי כי הוא חוזר על עצמו יותר מידי בוואריאציות דומות,

בהרבה בתים שמתביישים לשתף על היחסים העכורים עם ילדיהם הבוגרים.

פנתה אלי לשיחת הכוונה אישה נשואה סביב גיל 60, הבן שלה בן 29 ועדיין גר בבית ומתנהג כמו שליט פרזיט.

הבעיה שלה מתחילה בחוסר תקשורת עם בנה.

אין אמון

אין שיח

אין כבוד

יש הרבה יהירות מצידו

יש תוקפנות ואלימות מילולית

יש דרישות

והרבה הרבה תסכול לכל הבית,

בעיקר לאמא שילדה אותו, גידלה אותו, אהבה וטיפחה בכל שנותיו כדי שיהיה אדם טוב ומאושר.

והיום- כשהגיע הרגע שהילד גדל ויעזוב את הבית, הוא גר איתם ומתנהג בגסות שאין לתאר במילים.

ממש כפוי טובה.

הפוך מהנחת המצופה והמיוחלת של כל אמא טובה.

מה כל אמא רוצה?

שיהיה לו טוב, שיצליח בחיים, שיהיה לו ביטחון עצמי להביע את עצמו, להעביר לו ערכים טובים שיוכל להשתלב בחברה, שיהיו לו חברים, אישה וילדים, שתהיה לו פרנסה ושקט כלכלי ומעל הכל בריאות ואושר.

אבל משהו משתבש בדרך

בלי שנרצה, בלי שנתכוון,

משהו הולך עקום ואם אנחנו לא שמם לזה לב, מהר מאוד זה מתדרדר.

נראה שמאוד קשה לשפר את מערכת היחסים הכי חשוב לנו בחיים- עם עצמי ועם הילדים שלי.

התא המשפחתי הוא קדוש- ממנו צומחים או נובלים.

המפתחות תמיד בידיים שלנו, ההורים.

הרבה פעמים זה מתחיל בגיל ההתבגרות שמועד לפורענות.

הילדים שלנו תופסים עצמאות שזה דווקא חיובי, חלק מההתפתחות שלהם.

אבל אם אין יחסים טובים שבנויים על תקשורת טובה, הגיל הזה יכול להוביל למהפך.

ריחוק שמתגבר מחודש לחודש והופך את הילדים האהובים שלנו, ללא שייכים לנו.

תחושת חוסר השייכות הזו מהדהדת בשני הצדדים, הורים וילדים, בכל גיל.

הרי מה כל ילד רוצה?

אהבה ושייכות.

להרגיש שייך בכל תנאי. שיאהבו אותו לא משנה מה.

הילדים שלנו מחפשים את התגובות שלנו בכל גיל.

גם את ואתה תגובתיים להורים, נכון? זו האמת.

אם הילדים שלנו מקבלים את הרושם שהם מאכזבים אותנו,

הם זזים הצידה ומתחילים להיכנס לתבניות שמתאימות לרושם שהם מקבלים מאיתנו

ומתנהגים בהתאמה לכל המילים הקשות שאנחנו אומרים להם בזמן ריבים וויכוחים.

הכל מבוסס על גירוי ותגובה.

הגירוי שלהם, יוצר תגובה אצלנו.

התגובה אצלנו, זה הגירוי שהם מקבלים ליצור תגובת המשך באותו היחס.

אם נלמד לחשוב קצת בין גירוי לתגובה

נלמד שיש מרחב פרשנויות בין כל התגובות

אנחנו נדע להעמיק את ההבנה הרגשית של הצד השני

נצליח להגיב באמפטיה, בכל מצב טוב או פחות טוב.

התגובה שנגרור בהכרח תהיה חיובית יותר

וכך נמנע את הריחוק.

האמא הזו שיתפה אותי שהבן שלה חושב שהוא יודע הכל

כולם טיפשים ורק הוא חכם.

המון אגו, מסתיר רגשות עדינים של חוסר הצלחה.

בכל פעם שהיא מנסה לדבר איתו, היא מותקפת.

בכל פעם שהיא שואלת משהו, הוא נוהם לעברה ומשתיק אותה.

הוא מצפה לגור עם ההורים, לקבל שירותי העדה, ניקיון, כביסה והכל

אבל לא לעשות כלום

חוץ מלהתלונן עליהם ולהביע הרבה כעס ותסכול.

הוא לא עובד כמעט שנה.

בעבודות האחרונות התמיד רק חודש חודשיים- ופוטר.

אין לו יחסי אנוש טובים

הוא לא יודע לעבוד בצוות

לא מסכים לקבל הוראות

ומנסה לחיות על חשבון אחרים כי לא מצליח להרוויח בזכות עצמו.

אין לו חברים

מעולם לא היתה לו בת זוג

אין לו מקצוע, השכלה גבוהה או תחומי עניין

כל הזמן מכור למסכים

שותה ואוכל מול סדרות טלוויזיה

ומתנהג כמו אדון של הבית וכולם משרתיו.

נראה שטוב לו, אבל בפנים בתוך הלב

הוא סובל יותר מכולם.

כי כמה כבר אפשר להסוות ולהסתיר

כמה אפשר להדחיק ולא להודות באמת

ברור שהוא צריך עזרה מקצועית, הכוונה, תמיכה ועידוד

כדי לצאת ממעגל חוסר המעש

ולהתחיל להתקדם לכיוון טוב

לפתח את עצמו, לשאוף -לחלום- ולהגשים.

הוא רחוק מזה מאוד כי הוא עסוק בלהאשים את כולם

רק לא לקחת אחריות על עצמו.

הסברתי לאמא היקרה שפתחה את הלב,

שאין לה דרך להכריח אותו להגיע לקליניקה לטיפול.

"המפתחות בידיים שלך", כך אמרתי לה.

היא נבהלה לרגע.

והמשכתי להסביר לה שבכל מערכת יחסים יש שני צדדים.

אם אחד משנה תגובותיו, יבוא הרגע שגם השני ישתנה בהתאם.

נתתי לה את הדוגמא על עצמה שהיא תגובתית לאמא שלה

וכך גם הוא, מחפש כל הזמן את התגובות שלה.

אם תצפה שהוא ישתנה- זה יכול לקחת שנים.

אם תשנה בעצמה ותלמד איך לקרב אותו אליה,

השינוי בו יקרה מהר יותר ממה שהיא חושבת.

הוא במצוקה גדולה, ולא מודה בכך.

האגו משתלט, נכון?

הוא עסוק בהסתרה ומתקיף בכל הזדמנות שמנסים לדבר איתו על הנקודות הכואבות שלו.

ולכן הוא לא מוכן לקבל שום דבר, הוא עסוק בעצמו.

רק דוגמא אישית טובה ממך, תשקף לו מסלול טוב יותר לדרוך בו.

עם הזמן הוא ישתכנע וילך בדרכך וישתנו תגובותיו כלפייך בהתאם.

היא הבינה אותי.

קבלה על עצמה את האחריות לשנות את מערכת היחסים ולקרב אותו.

הרי במצב הנוכחי אי אפשר להמשיך.

מיום ליום מחמיר מצבם

ועוד מעט יתחילו לתקוף אותם מחלות

על רקע רגשי נפשי מרוב האנרגיות הרעות בבית שבו הם חיים.

"בעלי כבר חולה", היא אמרה לי בשקט... סימן שאת כל כך צודקת.