סבתא אכפתית או מתערבת?

אשתף אתכם בשלושה מקרים שהגיעו אלי בשבוע האחרון, לכל משפחה סיפור מטלטל אחר והכנה המשותף שסבתא פנתה לבקש עזרה עבור הנכדים.

יחסים סימביוטיים

סבתא מאוד מבוגרת, לפחות כך נשמעה לי בטלפון. קולה רועד מרוב בכי והיא על סף שיברון לב.

מבקשת עזרה ברגע האחרון כי בנה היחיד איים בניתוק הקשר.

כל חייהם היו יחד אם ובנה, ללא מעורבות אבא בתמונה. יחסי תלות הדדיים.

הבן (37 ) חזר בתשובה והתחתן בשידוך תוך חודש, בחודש לאחר החתונה אישתו החרדית מלידה כבר נכנסה להריון.

אז מה הבעיה? הסבתא מרגישה שבנה נלקח ממנה פעם אחת לטובת הדת, פעם שניה לטובת אישתו החדשה.

הכל קרה כל כך מהר ותוך חודשיים נכנסה אישה ליחסים המורכבים והתלותיים בינה לבין בנה.

הסבתא (שהיא עדיין לא סבתא אלא רק בעוד כמה חודשים) מתחילה לשנוא את כלתה, היחסים הנפיצים מתפוצצים בכל מפגש והבן בוחר צד, ולא בצד שלה.

בהרגשה שהיא עוד רגע מאבדת אותו והוא כל עולמה, היא פונה אלינו לעזרה.

בקליניקה של תמי זייף, מסתבר שגם הבן תלוי בה. כל חייו היא היתה לצידו, ללא משפחה גדולה, ללא חברים, ללא שום אחיזה נוספת מעבר לנקודת מבטה של אימו.

מדובר על יחסים מורכבים וסימביוטיים (תלות חזקה הדדית).

התלות הזו לא היתה טובה לו, כדי לקבל את השליטה על חייו היה זקוק לעוצמה מסוג שונה ומצא אותה באמונה, בחיבוק העוטף של הקהילה, בחלום על משפחה גדולה מעולם לא היתה לו.

לסבתא זה היה הלם, השתלשלות אירועים משמעותיים שטלטלה את חייה מבלי לאפשר לה הדרגתיות של תפיסת המציאות החדשה, הבנה, הכלה, קהלה.

היא התנהגה כמו בחמשת שלבי האבל, הפכה תוקפנית ומאשימה.

בטיפול המטרה לעבד את הרגשות, להעביר את שניהם בכל שלב בהדרגתיות ולהסיר את האיומים מצידו כי זה מטריף אותה, להסיר את התוקפנות כי זה מטריף אותו ואת אישתו שבהריון.

כאשר מגיעים לדמות מקצועית, שמובילה את התהליך בצורה מושכלת ונתנת הרבה מקום לפרוק רגש, יש הבנה של שני הצדדים והרגש מפנה מקום להיגיון ושניהם צועדים יחד לשינוי וגם וויתור שמתאים לשניהם.

אובדן פתאומי

משפחה ישראלית, הסבתא בישראל, בנה ומשפחתו מעבר לים.

הבן נפטר בפתאומיות מדום לב לפני 3 חודשים, היו לו אישה וארבעה ילדים.

האישה עלתה ארצה לקבור אותו בישראל, הסבתא מצאה להם דירה שכורה קרוב לביתה כדי שתוכל לעזור ולתמוך בהם.

הסבתא פנתה אלינו כדי לעזור לשני הנכדים הבוגרים בני 10 ו- 8. הם מאובחנים בהפרעת קשב וריכוז, נוטלים תרופות.

בשיתוף שלה היא מתארת רק את כאבם של הנכדים. לא את הכאב שלה שאבדה ברגע את הבן שלה.

הם רבים כל הזמן, הבית מתנהל בצעקות, האמא שלהם לא יודעת להתמודד וכל היום צועקת עליהם כמו משוגעת.

הם זקוקים למקום רגוע, פחות רועש, רוצים הקשבה והכלה וממלאים את ביתה וזמנה של הסבתא.

הבנים ביחסי תחרות וקנאה ביניהם והם באים כמעט כל לילה לישון עם הסבתא באותה מיטה.

כשהם יחד, הם כמו מים ואש, היא מתארת מלחמת עולם. הצעיר משך את כל הבית סביבו ולא משאיר אף אחד בשלוותו. ממילא המשפחה בטלטלה אחרי מות אבא.

היא מבינה שהיחסים בין בנה לאישתו לא היו טובים, וכבר אז הילדים לא רצו ללכת לבית הספר ולא היתה משמעת לעמוד בכללים.

אחד הבנים, בן ה- 8, לא מדבר עברית וקשה לו להסתגל לחברה החדשה, לכן הוא מסרב ללכת לבית הספר.

הגדול בן ה- 10 ילד מחונן, קלט את השפה מיד אבל גם הוא בקשיים רגשיים ולא הולך לבית הספר.שני הילדים הקטנים עוד בגן.

שאלתי על האמא, מה איתה, מדוע היא לא פונה אלינו?

הבנתי שהיא בתוך המערבולת ולא מסוגלת להתמודד עם חיפוש עזרה במצבה.

הסבתא לקחה את השליטה והן ביחסי לא טובים (זו מילה עדינה) אבל היא מנסה בכל כוחה להיות שם לעזרתם למען הנכדים.

אמרה שהם צריכים טיפול רגשי והיא תשלם, אבל האמא תבוא איתם. זו עוד סיבה לדבר עם האמא, לאפשר לה לבחור את המטפלת ולהקשיב גם לה, הרי גם היא מתמודדת עם כאב האבל לאחר מות בעלה.

הרגשתי שהסבתא לא משחררת את השליטה, רוצה לבחור בעצמה, לקבל החלטות ולהכתיב מה צריך להיות. מצד אחד כוונתה טובה והיא יודעת שללא טיפול רגשי המשפחה הזו מתדרדרת.

מצד שני, היא מונעת שיחה ישירה עם כלתה, אם הנכדים.

האם זו איכפתיות או התערבות?

ברכה כפולה

סבתא התקשרה ובקשה פסיכולוגית לעצמה.

מיד החלה בסיפור שנשמע לי מוכר מהחדשות.

הבת שלי ובעלה הלכו על פונדקאות אחרי הרבה שנים של ניסיונות לא מוצלחים.

חודש לאחר שהפונדקאית בחו"ל נקלטה להריון, גם הבת שלי הצליחה להקלט להריון.

השמחה היתה כפולה והיום הבנות בנות 5  חוגגות ימי הולדת בהפרש של חודש אחת מהשניה. הן גדלות כמו תאומות רק ימי הולדת נפרדים כדי לשמור להן על הזהות.

מתחילות להתעורר שאלות אצל הגדולה, למה אני חודש לפני? איפה אני נולדתי ואיפה אחותי? למה לא נולדנו יחד? איפה אמא היתה כשאני נולדתי?

המשפחה המבולבלת מנסה לשמור על אחידות במסרים ולא לבלבל או לגרום לה לחשוב שהיא לא הילדה האמיתית.

הסבתא בקשה ייעוץ והכווה עבור עצמה כי היא זו שתמיד דחפה להפרדת ימי ההולדת. אמרה שהיא מאוד מעורבת בגידול הבנות כי היתה שם בחו"ל שהיא נולדה ועזרה להם במעורבות גדולה מרגע הלידה ועד עכשיו.

לפעמים המעורבות הופכת לתלות, לפעמים העזרה הופכת לשליטה. מתי הגבול הדק שבו כח המעורבים מגדירים גבולות?

אולי היא טועה? אולי הדאגה שלה היתה מיותרת וסתם מכניסה את המורכבות לתסביך גדול יותר.

היא פנתה ממקום של דאגה, אבל מדבריה קבלתי את התחושה שהיא מרגישה אשמה בכך שהיא מתערבת ואולי לא פועלת בדרך הנכונה.

בכל יום פונות אלינו סבתות מודאגות, רוצות לעזור. ברוב המקרים הן רק מגששות לקבל מידע אבל הן לא המחליטות.

כאשר סבתא אומרת לי אני המחליטה, אני מבינה שההתערבות גדולה מן העזרה.

אם אם את מרגישה איפשהו באמצע בתוך הפלונטר המשפחתי, דברי איתי לשיחת הכוונה, אבין את הסיפור ואעזור לך למצוא את המטפלת הנכונה>>