כשהסיפור שלי פוגש את הסיפור שלה

הבונקרים VS החופרים

יש אנשים שהם "בונקר" - שומרים הכול בסוד, לא מספרים כמעט כלום על עצמם, על הזוגיות או על הילדים שלהם. במקרה הכי רחוק הם יכולים לצייץ משהו קטן על היחסים בעבודה, וגם אז אנחנו מרימים גבה, מביטים בהם במבט מופלא על גבול ההזוי, כי אנחנו מכירים אותם כ"בונקרים".

לעומתם קיימים "החפרנים" - אלה שלא סותמים את הפה. כולנו יודעים שכל שיחה עם "חפרן" כזה גוזלת לנו שעה יקרה מהיום, אז אנחנו חושבים פעמיים לפני שאנחנו נכנסים לשיחה כזאת.

שיחה מתגלגלת

בואו נחשוב על זה רגע. נתקלנו במישהו שלא מכיר אותנו, אבל הסיטואציה יוצרת שיחה. נניח בתור לרופא שיניים או לדואר, שכולנו מתייבשים לפחות חצי שעה ומסתכלים אחד על השני, ואז אחד ממלמל משהו ומתחילה שיחה.

סתם שיחה, על כלום. ואז היא מתגלגלת, נשאלות שאלות, ונזרקות המלצות באוויר על משהו שעברנו ואיך יצאנו מזה, בזכות מי וכן הלאה. מי שמקשיב לנו משתתף פעיל בשיחה, אבל לא מכיר אותנו היכרות מוקדמת, ולא הספיק לתייג אותנו - לא כ"בונקרים" ולא כ"חפרנים".

דווקא מול אנשים זרים לעיתים הכי טבעי לשתף ולחשוף פרטים אישיים, אולי מתוך הנחה שבאין היכרות מוקדמת או מכרים משותפים - האדם שמולנו לא יוכל לעשות שימוש במידע הזה שלא בטובתנו.

אז מה יצא לנו משיחה כזו של חשיפה, שיתוף והמלצה על נושא אישי? נשמע קצת מוזר, אבל האדם הזה עזר לנו לפרוק משהו שישב לנו על הלב, להוציא אותו החוצה, לשחרר, וגם להתגאות בעצמנו על האומץ לספר, לשתף. הרי מה אכפת לנו - הוא לא מכיר אותנו, הוא לא יתייג אותנו ולא ישפוט אותנו, אולי כמו שישפטו אנשים שמכירים אותנו ומעורבים בחיינו.

הזדמנות לספר בלי להיחשף

 שיחות כאלה של שיתוף בחוויה אישית, שחרור מסיפור שיושב על הלב והמלצה על מי שעזר לי בדרך, שיחות כאלה שמתקיימות מדי יום בתור לדואר או לספּר, מתקיימות כאן מדי יום רק שהן אנונימיות – לא רואים אותי, לא יודעים עליי דבר – אבל אני מקבלת הזדמנות לספר את הסיפור שלי, לחשוף, לשתף, לפרוק, לשחרר משהו אישי, רק בקולי

האדם שאני נחשפת מולו, שכמובן אינו יודע מי אני, ייתכן שדווקא מבין אותי יותר מהרבה אנשים אחרים בחיים שלי. האדם הזה לא ישפוט אותי, אלא יזדהה איתי – מאחר שהוא עובר דבר דומה לזה שאני עברתי.

הוא לא ישפוט אותי כי הוא יזם את השיחה. הוא התקשר לבקש המלצה על המטפלת שלי, להקשיב לסיפור שלי, למה שעברתי, מדוע פניתי אליה ואיך היא עזרה לי. האדם שהתקשר לבקש המלצה בדרך כלל גם ישתף אותי בסיפור שלו, וכשאני מקשיבה לו נדמה כאילו הוא מוציא לי את המילים מהפה - כי גם לו יש איזושהי בעיה שהוא מנסה להתמודד איתה. ההבדל בינינו הוא שהאדם שמשוחח איתי בדרך כלל עוד לא התעודד. הוא בשלב חיפוש הפתרון, בעוד לי כבר יש את הפתרון - איזו הרגשה נפלאה זו שאני הופכת להיות המבינה, המכילה, זו שיודעת ויכולה להמליץ על משהו טוב.

לעזור לעצמי = לעזור לאחרים

אם הגעתם עד כאן כבר הבנתם שחשיפה על נושא אישי, דווקא בשיחת טלפון עם מישהו שלא מכירים - משחררת, מועילה קודם כל עבורי, והיא סוג של אבן דרך בטיפול שלי, בדרך שאני מתמודדת עם המשבר שלי, במהלך הייעוץ הפנימי שלי לעצמי ולעולם.

שחרור מידע אישי דרך care point אינו חושף את מי שאתם. מי שבצד השני לא באמת יודע עם מי הוא מדבר. הוא מתקשר להתייעץ איתכם, הוא רוצה לשמוע מניסיונכם, הוא סומך על ההמלצה שלכם, הוא שואל שאלות ונחשף בעצמו עם סיטואציות דומות מחייו הפרטיים. והחיבור הזה מוביל לשיחת ונטילציה – איוורור ושחרור. שיחה שכל כך חשובה לנו, בני האדם, כיצורים חברתיים.

ועוד משהו: אם אני מרוצה מטיפול שקיבלתי, למה שלא אפיץ את הטוב הזה הלאה? לא רק שאעזור לעצמי לשחרר את אשר על לבי בלי להסתכן בחשיפה, אלא אעזור לאחרים שנמצאים בדיוק במקום שהייתי וצריכים את ההמלצה הכנה שלי על מי שעזר לי.

תעבירו את החוויה הטיפולית שלכם הלאה, תפיצו את הבשורה לאחרים, תעזרו להם ותעשו טוב. להעביר את זה הלאה זה לעשות טוב לעצמכם, זה לעשות טוב להם, וזה לעשות טוב ולפרגן למי שעזר לכם.