כתבות מומלצות עבורך
איך מתקבלים מטפלים ל- care point
איזה סוג טיפול מתאים לילד שלי? סוגי טיפול רגשי לילדים
איך לא ידעת שהילד שלך סובל מהצקות!?
דרושים שותפים טובים לדרך
נקודות שוות כסף! מדוע כדאי לכם להמליץ על טיפול טוב שקיבלתם
הלו, מישהו מבין אותי? על הפרעות קשב וריכוז אצל ילדים
איך יודעים שההמלצה אמיתית? על תהליך ההמלצות באתרנו
איך הפכה מילדה עקשנית וסגורה לחברותית ופתוחה?
היא נכנסה לחדר שלי (חדר מלא בכלי נגינה ומשחקים) מבויישת, כתפיים נוקשות, מורמות מעט ומבט שלא אומר שום דבר.
התיישבה רגל על רגל - פשוט שתקה והמתינה שאני אדבר.
הרגשתי שאני יושבת מול אישה מבוגרת הנוכחות שלה והשפה, היתה כבדה ואיטית.
כמו משהו לאה, שכבר התעייף מהחיים.
השפה הגופנית, דפוסי המחשבה- הכל היה אינטליגנטי וחכם אבל לא מחובר בשום צורה לרגש.
כששאלתי אותה, מדוע הגעת אלי? סיפרה כי רוצה שאעזור לה להיות תלמידה טובה יותר.
מבחינה חברתית היתה לגמרי בודדה אך לא ראתה סיכוי לגעת בפן הזה, אז העדיפה להתמודד עם מה שפחות קשה לה.
בודדה ומשועממת
תארו לכם ילדה, שבהפסקות תמיד נשארת בכיתה, עושה את עצמה עסוקה, אבל בלב מקנאה בכל החברות. "כמה קל להם לשחק יחד, למה אני לא יכולה גם?"
"לפעמים" שיתפה אותי "אני מדמיינת את עצמי קמה בבוקר ואני מלכת הכיתה, אני אוהבת לדמיין את זה, זה נחמד".
בבית, הוריה היו מתחרפנים. משעמם לה כל הזמן. היא מתלוננת ומתעצבנת, אבל כל משחק שמציעים לה היא פשוט לא רוצה.
"יש לה 2 מילים שהיא יודעת להגיד" אומרת האם. "לא יודעת" ו"לא יכולה".
הם עייפים. לא פשוט לשמוע כל היום תלונות. הם מנסים לעזור לה אבל כלום לא עובד.
גם היא לא עושה את זה בכוונה. היא סובלת, אך לא מסוגלת לאפשר פתח לרגש או לדמיון.
"היא עקשנית, ואין עם מי לדבר" אומרת האם. "אם היא החליטה שהיא לא טובה בקריאה, כלום לא יעזור. היא אפילו לא מנסה. בחשבון היא בסדר, אז לא אכפת לה להשקיע".
וארון הבגדים? האמא ממשיכה לספר, היא מוכנה ללבוש את אותם שלוש שמלות בלבד.
אני קונה לה בגדים חדשים והיא לא מוכנה אפילו למדוד."
ויש גם את הבעיה שהיא לא דיברה עליה, אלא ההורים הזכירו בפגישת ההכרות הראשונה וזו העובדה שהיא מאוד שמנה.
לאמא שלה מאוד מפריע השמנת היתר לאור כך שהיא מקפידה על אורח חיים בריא, אוכלת רק אוכל מזין בכמויות קטנות, ארוחות מסודרות, פעילה ספורטיבית ונראית טוב.
עבורה, כל חיבוק עם הבת שלה מזכיר לה את הבטן הגדולה שדוחקת אותה.
עד כדי כך היה קשה לאמא לקבל את הבת שלה כמו שהיא.
נמנעת מכל פעילות חדשה. נצמדת רק למוכר והידוע.
אני מזמינה אותה לבחור פעילות בקליניקה, היא מסתכלת מסביב, ומיד שוללת את הכל על הסף. אני לא יודעת לנגן, לא יודעת לצייר, לא אוהבת לקרוא –היא אומרת מיד.
אבל לא איכפת לה שנשחק במשחק קופסא.
בזמן המשחק, אין מקום לדמיון מעבר לכללי המשחק המוגדרים, זה פחות מאיים ממנגינה או ציור שהיא לא יודעת אם תצליח ומה יצא לה.
אני ממוקדת בקשר ובהנאה מהמשחק, ביצירת האמון ובאוירה שמקבלת את הרצון שלה ללא שיפוטיות בכלל.
תוך כדי המשחק אני מקפידה לבטא את הרגשות שלי בקול, שמחה שאני מנצחת, קורצת בכעס כשהיא מובילה.
היא שומרת על אוושת פנים רצינית אבל איפשהו אני קולטת חצי חיוך.
היא לועגת לי במהלך המשחק, מזלזלת, מקטינה ונותנת לי משימות לא ריאליות בהן אין לי סיכוי להצליח. היכולת שלה לראות אותי מתוסכלת ומתקשה, נוגעת לליבה. והיא יכולה לחוות את החוויה היומיומית שלה, בצורה קצת אחרת. והנה סופסוף העיניים שלה מדברות, זה נגע בה.
כאן יכולנו להתחיל לעבוד.
קיצוניות שלא מאפשרת קבלת מחמאות
קשה לתת מחמאות למי שלא רגיל לקבל אותם. ויותר מכך כמעט בלתי אפשרי, היא לא מאמינה להם. כמו הרימה מסך ולא מאפשרת לשום מחמאה להגיע.
היא חוותה מספיק ויודעת שאחרי המחמאות תבוא גם הביקורת.
אין אפור.רק שחור או לבן.
אני מצליחה או לא מצליח? יכולה או לא.
"ומה עם האמצע?" אני שואלת "האם ניתן לראות גם את התהליך שבפנים?"
במהלך הפגישות אנחנו עובדות מול אמיתות ותבניות שאימצה. לומדות לשים סימני שאלה איפה שכבר חשבה שאין אפשרות אחרת ובעיקר מתרגלות את האפשרות להתעמת עם המחשבות שמאיימות באמונות שליליות.
"אני לא יודעת" הופך ל"יודעת קצת".
"אני לא מצליחה" הופך ל"אני מנסה ומתאמצת".
וכך, תבנית אחר תבנית אנו שואלות, בודקות ומנסות למצוא אפשרות נוספת.
צוברת הצלחות
התהליך מתקדם, כבר יש אמון ופתיחות ואוירה משוחררת יותר בחדר.
אנחנו כבר יכולות לגעת במה שעד היום לא נגעה וזה הזמן שלנו לנסות גם את המוסיקה.
היא בוחרת את התוף, המוכר היציב והידוע, תוך שאנו משתמשות בשיר שאוהבת כבסיס שמספק לה בטחון.
היא מתחילה בהססנות, בשקט, חלש. אך עם הזמן תחושת הביטחון גדלה ועימה האפשרות לנגן חזק יותר, יכולתי לראות את החיוך שלה, את הגוף שהחל לנוע עם הקצב ומשם יכולנו להתקדם כל פעם לעוד התנסות ועוד חקירה.
גם כשציירה, איפשרה לעצמה בתחילה נסיון אחד בלבד. משהו השתבש? מיד מקמטת וזורקת. אין הזדמנות שניה, אין אפשרות לתקן.
הנחתי לזה אך התמקדנו באפשרות לגעת בחומרים בהם לא התנסתה מעולם.
לאחר כמה פגישות מצאנו את עצמינו מלאות בגואש, הידיים שופכות עוד ועוד חומר על השולחן ואנחנו לשות ומערבבות ונהנות מהמגע ומהצבע.
"זה כיף" היא צהלה. התנסות ראשונה שלא איפשרה לעצמה מעולם.
ואני איתה, זיק של שובבות שהחיה את החדר.
במקביל נפגשתי עם ההורים כל שבועיים, עיבדנו לא מעט חוויות מהעבר שלהם שהשליכו על הקשר איתה. הילדות שלהם, מצבם החברתי, חוויות של דחיה ופגיעה, כל אלה השליכו על ההורות שלהם ולא איפשרו להם לייצר את ההורות שרצו וחלמו איתה.
האמא היתה ילדה דחויה והרגישה שלא רואים אותה, גם לא בתוך המשפחה שלה. היתה צריכה להתאמץ לעמוד בסטדרטים גבוהים ושאפה להיות טובה מאחרים כדי שישימו לב אליה.
לאבא היו חוויות לא פשוטות ופוגעניות בתור ילד, ונאלצנו לעזור לו להפריד בינם לבין מצבה של ילדתו.
התמקדנו ביכולת שלהם לחזק את הקשר עם ביתם דרך שיתוף וחיזוק חוויות ותחומי עניין משותפים.
הסברתי לאמא שהילדה מרגישה אותה גם ללא מילים, מספיקה התנועה הכי קטנה כדי שהיא תרגיש דחייה. הצעתי: במקום חיבוק בו את מרגישה את הבטן שלה, לטפי אותה בשיער ותני לה הרגשה טובה שאת רואה אותה ונהנית מקרבתה.
שילוב של המשפחה, בית הספר והקליניקה
חיזקנו את תחושת השליטה של הילדה בבית, איפשרנו לה לבחור ולבצע תפקידים יותר משמעותיים.
היא התחילה להכין פנקייקים לכולם וטעים להם.
מדובר בילדה מסודרת להפליא והחיזוק היה גם בתחום הזה.
במקום להגיד לה שהיא עקשנית ולא מוצלחת, השפה וההתנהגות התחלפו במשקיענית, מסודרת, חכמה וטובה.
לאט לאט במפגשים אצלי, התחילה להעז לנגן לבד ללא הדרכה ולהנות מיצירות שהמציאה מדמיונה העשיר.
היא סלחה לעצמה והבינה שמותר לא להצליח,
הבינה שחשוב לתת משמעות לדרך ולתהליך, להבעת הרגש שהיה עצור בתוכה.
הרחבה של מה שיש ולא התבוננות במה שאין.
הצעד הבא, תמיד היה באחריותה. היא היוזמת והמובילה בתהליך של עצמה ואני תומכת ומייצבת.
פרשנות מותאמת
כשהבטחון העצמי שלה עלה, התחלנו לעבוד על מיומנויות חברתיות שחסרות לה בגלל מניעה לקרבה חברתית.
למדה לקרוא סיטואציות סביבה ולפרש אותן בהתאם לאינטליגנציה הרגשית הגבוה שנגלתה אצלה.
למדה כיצד לפנות לבנות כיתתה ולהציע להן לשחק איתה, ועכשיו כשכבר לא היתה מקובעת כבעבר - היה מעניין להיות בחברתה.
היא למדה שהזהות העצמית שלה לא בנויה על התגובות של הסביבה ולא נתנה לתגובות אלו למוטט אותה.
אם סרבו להצעתה, היא הבינה שזה לא בהכרח תלוי בה. ונתנה סיכוי להזדמנות הבאה.
ראתה את התהליך ולא רק את התוצאה.
תחושת הצלחה
בסופו של דבר זו היתה חוייה של הצלחה.
המטרה הלימודית שהציבה לעצמה הושגה. היא התגברה על החשש מקריאה.
גם מה שלא ציפתה בכלל- הצליח לה, נוצרו חברויות חדשות שהחזיקו, אפילו בתקופת משבר הקורונה התקשרו אליה חברות ויותר לא הרגישה בודדה.
העקשנות פחתה והיא נתנה הזדמנות לחוויות נוספות.
ההתנהלות איתה הפכה לנעימה גם בבית, הקשר עם ההורים התחזק
והיא הלכה וצברה יותר בטחון והתפתחה מבחינה רגשית, חברתית ולימודית.
