פחדתי מהילד שלי

"פחדתי מהילד שלי מהתגובות שלו ולא ידעתי איך לנהל את היחסים מולו"

כך אמרה לי אמא שביקשה טיפול רגשי פרטני לילד שלה בעיתה א'.

כל מיני מחשבות עברו לה בראש:

למה הוא מתנהג כך? איך אוכל להחזירו אותו אלי? האם מעכשיו בכל פעם שאפנה את הגב למשהו אחר חוץ ממנו הוא צפוי להגיב בנזק לי, לבית או לעצמו?

האם סיפרה: פחדתי ממנו, לא ידעתי איך להקטין את הזעם שלו.

זה היה סבל מתמשך ביום ובלילה, חווינו איתו גיהנום.

צרחות ועצבים אינסופיים, והכל מאז שנולדה אחותו כשהיה בן 6.

חששנו שלא יסתגל לכיתה א'

מרוב דאגה, חששנו שהוא לא יהיה מסוגל להשתלב בכיתה א' ובכלל במסגרת הבית ספרית. פחדנו שלא יקשיב למורה, יכנס לתוך עצמו, לא יביט לה בעיניים ולא ישתף פעולה עם הצוות החינוכי כמו שהוא לא משתתף בפעילויות הגן.

זה היה פחד ממשי שגדל והתעצם גם אצלי לחרדה. חרדה לו ולעתידו הרבה מעבר לסבל שאנחנו חווים איתו בבית.

מחק אותי, העדיף את אבא שלו

מסתבר שהייתי חסרה לו, ולא ידעתי איך להשלים את החסר. מרוב שכעס על היערותי בשל השעות הרבות שהנקתי את ביתי ונאלצתי לחלק את זמני לשניים.

במקום לבלות איתי בזמן שעוד היה לי לפנות אליו, הוא התנגד לי בכל דבר.

הרגשתי שהוא מתעלם ממני ומבעי כעסו בהתנגדות עמוקה לכל דבר שאני פונה אליו ומבקשת ממנו לעשות.

הוא מחק אותי. מחק את האמא שלו. לא הקשיב לי ואיבדתי את הסמכות שלי מולו.

במקום להיות איתי, העדיף את אבא שלו. אבא שהיה רוב שעות היום בעבודה מחוץ לבית.

זה בא לידי ביטוי בכך שחיכה אותו, בנה לו משרד ביתי כמו המשרד של אבא בעבודה. היה מפלח לו ציוד יקר ונחוץ כדי שיהיה לו משלו.

כך היה 'מעלים' חפצים גם בבים של אחרים, הגבולות אצלו התשתשו בין מותר ואסור. מה תגידי לילד שנראה סובל כל כך?

איך תסבירי לו שלא עושים את זה מבלי לבייש אותו עוד יותר?

אמא היתה חסרה לו, ובמקום לבטא את זה במילים, זו היתה הדרך שלו לקבל את אמא, אפילו אם זה אהבה ויחס שליליים. הכאב תמיד מתיישב על משהו חסר.

הוא מחפש אהבה ולא ידע איך להגיד את זה- ההתפרצויות היתה הדרך שלו לדבר וליצור קשר עם ההורים.

החסר הזה יותר עמוק ממה שחושבים.

הפער בין הבית לגן

גם לפני הולדת אחותו מסופר בגן שלא היה משתתף בחוגים, בפעילויות של איש צוות חיצוני, כמו חוגי ספורט ומוזיקה. נהג להביע חוסר עניין ולשבת בצד בשפת גוף מבויישת, כתפיים מורמות מעט וראש מכונה בין שתי הכתפיים.

בבית היה אדון העולם, שולט ומנהל את סדר יומו, חווינו ילד כועס ורגזן ולא האמנו שבגן הוא מהשקטים ביותר.

היה בו הרבה תסכול שלא ידע איך להביע, לכן סבל מעצירויות רבות וכאבי בטן.

היה לו קשה לשחרר את המתח, הלחץ, במקום זה אגר הכל בפנים והסבל התגבר.

נסיונות טיפול שכשלו

ניסינו איתו שיטות טיפול שונות על שני מטפלים בעבר. זה היה כישלון.

הוא לא היה מסוגל להפתח בפניהם וכעס עלי שבכלל הבאתי אותו למצב שמישהו אחר מנסה לדבר איתו במקומי.

מתוסכלים לחלוטין, אובדי עצות עם המון כאב במיוחד בגלל שלא ידענו כיצד להקל עליו.

כך הגיעו אל איילת גבריאל, מטפלת באומנות ובארגז החול.

הטיפול היה הזמן שלו עם עצמו מבלי שאפריע לו יותר מידי להתנסות בחומרים

איילת מספרת שהפגישות הראשונות היו מלוות בהרבה כעס כלפי ההורים.

הרביץ לאמא שלו בכה וזרק עליה חפצים בגלל שהביאה אותו לעוד מטפלת שתנסה לדובב אותו.

הוא לא רוצה שידברו איתו, לא רוצה שיטפלו בו. סגור וכועס מביע את יגונו על הוריו והם אומללים ולא יודעים איך להגיב לתסכול שלו שסוחף אותם לתסכול כללי של כל המשפחה.

אני מביטה לו בעיניים והוא בורח מהן. אבל בורח לחקור את כל הציוד המגוון שהיה אצלי בקליניקה, בעיקר אהב לשחק עם דמויות בארגז החול.

מפגישה לפגישה, החל לאהוב לבוא אלי לקליניקה. כך נודע לי בדיעבד שאמר לבת דודה שלו.

זה היה זמן שלו עם עצמו מבלי שאפריע לו יותר מידי, הוא בחן וסקר את כל החומרים, ניסה והתנסה בהם ונהנה מהגילוי.

מרגיש חופשי לבטא את עצמו, התחיל לשתף פעולה ולהשתמש בכל החומרים בחדר. התעלם מהנוכחות שלי, ניגש לחפצים מבלי לשאול, עדיין לא מדבר.

היה בו צימאון רב לחקירה, לטיפול, למסע שעברנו יחד.

נפתח בהדרגה דרך ארגז החול

לאט לאט מפגישה לפגישה התחיל לדבר איתי. בהתחלה זה היה רק ב"כן"ו"לא" מבלי שאפריע לו, אחר כך משפטים קצרים וכך עברנו לשיחה דרך הדמויות שהוא דובב בארגז החול.

כל כך אהב להתפלש בחול ולהביע את עצמו. דרך החומרים האומנותיים שהיו אצלי למדנו להביע את עצמינו שנינו. הוא עשה משהו ויצאה לו איזו שהיא צורה, ואני החזרתי לו בצורה אחרת וכך שיתפנו פעולה.

המשחק איתי בתיווך הרגשות, בעזרה לצורך הכל כך בסיסי שלו שמישהו יקשיב לו וירגיש את כאבו- כל אלו יחד הראו לי כמה הוא זקוק לאהבה והטיפול הוא כמו אוויר לנשימה עבורו. לימדתי אותו להביע את הרגשות שלו, הרגשות הכי עמוקים יצאו החוצה והתגלה ילד חכם ומקסים.

הוא אהב שאני מתבוננת בו משחק, כל הזמן רצה לוודא שאני מתעדת אותו וכותבת לעצמי הערות בקלסר. אם היו רגעים שהפסקתי לכתוב או לא הבטתי בו- הוא היה מעיר לי. "איילת ראית מה אני עושה."

ארגז החול נכנס בעבודה נפשית לעומק של החוסרים שמועברים בהעברה בינדורית.

גם בבית למדתי את ההורים להתבונן בו  ולהיות עדים  לחוויות שלו כשהוא משחק עם עצמו (בובות, חול, כל משחק שהוא לא טלפון) וזה נותן אפקט משמעותי שהילד מרגיש שרואים אותו בעולמו.

העבודה עם ארגז החול מאפשרת הרבה שיח ללא מילים, עם דמויות וכל מיני אביזרים. בתחילת התהליך הטיפולי אמנם לא דיבר איתי אבל הבנתי אותו.

עם הזמן התחלנו לדבר, הוא הביט לי בעיניים, גיליתי ילד חכם עם המון כוחות ויכולות, מאוד תקשורתי.

המעבר מהגן לכיתה א'

בתהליך למדנו יחד איך לגרום לו להשתתף בפעילות במסגרת הגן, לשתף פעולה בהכנות למסיבת סיום.

במסיבה עצמה, כשראה את כל ההורים הרבים נכנסים חתף רגליים קרות, החליט ברגע האחרון שהוא נמנע. וזה בסדר, העיקר המחשבה והכוונה על השתתפות והופעה, גם זה צעד גדול.

הגיע רגע האמת, התמודדות עם כיתה א', זה היה החש הגדול ביותר של ההורים, הטריגר שהכתיב להם את הטיימינג לבוא אלי לטיפול.

בכיתה א' השתתף במסיבות ימי הולדת, רקד, עמד על הבמה וההורים גילו את האוצר שהוא והפנינים שלו דרך האנשים בסביבה מחוץ לבית.

יצר קשר עם המחנכת שהתפעלה ממנו והיה מהטובים בכיתה, מוביל ומאפשר שיח חברי, מתנדב ומשתתף.

מהפך של 180 מעלות

עד כה תמיד ראו אותו דרך העיניים של הקושי שלהם איתו בבית, לא הצליחו לראות מעבר, בכיתה א' התחילו לגלות אותו מחדש דרך אחרים. הוא עשה דברים שלא ידעו שהוא מסוגל לעשות.

נפתח לעולם וגם בבית היצירתיות שבו התחילה לצאת החוצה בנגינה שירים וריקודים.

ההתפרצויות פחתו וכך גם העצירויות נעלמו, בלי התערבות רפואית.

העבודה עם ההורים היתה משמעותית, בהדרכת הורים משולבת במפגשים איתם הם הבינו את השיטות והכלים להתנהל איתו ולהפיק את המקסימום החיובי בתקשורת מולו.

בשנת ההכנה של גן חובה, עבדנו על מיומנויות חברתיות, רכש חברים, אם כי חוג מאוד מצומצם וגם זה בסדר, כל ילד צריך חבר אחד שיכיל אותו, שירגיש איתו אינטימיות רגשית. זה עדיף על קבוצת חברים שאין בינהם קשר עמוק.

מילד כעסן שמרביץ ולא משתף פעולה, השתנה 180 מעלות לכיוון השני.

בבית הספר עזרתי לו לתווך את הרגשות שלו. כמטפלת רגשית נכנסתי ודיברתי עם הצוות החינוכי, יישרנו קו יחד עם ההורים.

לפני כן, במפגשי הדרכת ההורים, דיברנו על איך להעביר את המסר של המשפחה לצוות החינוכי. מה אומרים ומה שומרים, לא הכל צריך לחשוף. אפשר לדבר על מה שצריך כדי שהצוות ישתף פעולה והכל היה בתיווך שלי, המקצועי.

היו לו התנגדויות על ההתערבות שלי בבית הספר, אז שוחחנו על זה.

הוא נבהל וחשב שעשה משהו לא בסדר. הרגעתי אותו.

מנקודה זו המשיך בלעדיי, כבר לא היה צריך אותי. ידע לבד כיצד להתנהל, איך להביע את עצמ. הכיר את מקומו והיה בטוח בעצמו.

זו היתה ההצלחה שרגשה אותי וגרמה סיפוק בעבודה הקשה שלי צעד אחר צעד להגיע לליבו של ילד  בן 6 ולשחר אותו מעצמו.