מי האויב הכי גדול שלך בראיון עבודה?

היא הגיעה לייעוץ, בטלפון אמרה: "יש לי 100% הצלחה באיך לא לעבור ראיונות עבודה".

בחורה נאה, עיניים טובות, חיוך נעים, ביישני. לא מטופחת, יש שיגידו טבעית, יש שיגידו בתוך סוג של ייאוש, רואים שהחיים מעבירים אותה שיעור.

בת 37, רווקה, פוטרה בעקבות הקורונה ממש בתחילתה, מצאה את עצמה לא מסוגלת לשלם שכר דירה או לקנות במכולת, חזרה לגור עם ההורים ביישוב קטן בצפון.

אני מטבעי כבר חושבת לעצמי בלב על מועמדים מקרב מכרי שביקשו שאכיר להם מישהי.

יש לי תחושה טובה לגביה.

הבטחון העצמי מדבר במקומך

שוב עולה בי גם המחשבה איך שנגיף אחד קטן הפך את החיים של כ"כ הרבה אנשים, החזיר אותם לנקודות שפל בחיים. היא בסה"כ מחפשת עבודה רק 4 חודשים, אבל הבטחון העצמי שנפגע, הוציא מהבקבוק כ"כ הרבה שדים, דברים שקרו בילדות, כישלונות, מילים שזרק לה בן זוג לשעבר, משפטים שהטיחו בה כשלא הצליחה במשהו, הבכי בלילה לתוך הכרית. "אני בחורה מאד רגישה ופגיעה אני יודעת", אמרה, "אגב- אפשר להגיד את זה כחיסרון כששואלים אותי בראיון? לא, זה לא רעיון טוב" היא עונה לעצמה.. מיד שוללת, מנמיכה את עצמה עוד יותר..

דווקא ביחס לאחרים זומנה יחסית להרבה ראיונות, "אני לא יודעת מה קורה שם, אף אחד לא מצליח לאהוב אותי? אני כנראה עושה הרבה טעויות ואין לי מושג מהן.." כל תשובה שלילית שקיבלה גררה יומיים במיטה עם חוסר יכולת לתפקד, "ולמה יש כאלו שלא חוזרים אלי אפילו? זה יפה לעשות את זה לאנשים?" היא שואלת בקול רועד.

"אני יודעת שאת תצליחי לעזור לי להתקבל לעבודה, אבל אני צריכה גם משהו מעבר לזה, תהליך אישי שיעזור לי לצאת מזה, מהחוסר ביטחון הזה שמלווה אותי כל החיים, אני לא יכולה לשלם על זה כרגע, אחרי שאמצא עבודה נתחיל גם תהליך מסודר. אני חייבת שתעזרי לי."

מודעות עצמית

היא באה עם כל התשובות ומודעות עצמית גבוהה, אני אומרת לעצמי, ולה בחיוך- את כבר בחצי הדרך לפתרון, רבים אחרים לא מודעים לעצמם כך. את תהיי בסדר.

ברור לי שאת כל מה שהיא מרגישה בפנים, ומתאמצת מאד להסתיר בראיון, היא משדרת בתת מודע לצד השני.

הרי לעבוד על תוכן הדברים, מה נכון להגיד בראיון עבודה ומה לא, זה לא תמיד מספיק.

כל עוד אין התאמה בין מה שאנו אומרים לבין מה שאנו משדרים בשפת גוף ובטונציה של הדברים, הצד השני יבחין בפער ויחווה את המועמד כאדם לא אותנטי ואף לא אמין. ההלימה בין התוכן לבין שפת הגוף והקול חשובה בכל סוג של יחסים בכדי ליצור "כימיה", בכדי שהתקשורת תהייה אותנטית ואמינה באופן טבעי.

ביחד מצאנו את החוזקות והעוצמות שלה, הבנו מהם הקולות הפנימיים שמכשילים אותה וכיצד מתגברים עליהם, והכי חשוב מצאנו את האני האמיתי שלה שהתחבא איפשהוא בשנים האחרונות והפך את פניו, את הערך המוסף, הכישורים האמיתיים, אותו "אני" שהיא יכולה גם "לארוז" במשפט פתיחה מנצח ולהשאיר רושם מצוין על ההתחלה.

מדוע באופן אבסורדי האויב הכי גדול שלנו הוא אנחנו עצמנו?

מדוע גם במצבים חיוביים, הזדמנויות שנקרות בדרכנו, קופץ השדון הפנימי הזה ואומר: "לא, עזבי, אין סיכוי שתצליחי", את לא טובה מספיק, אין למה לנסות אפילו, רק תרגישי מושפלת יותר, יש עוד מיליון מועמדים שהרבה יותר איכותיים/משכילים/עם ניסיון רלוונטי לעומתך.

וגם אם הצלחנו להזיז אותו הצידה, להשתיק את הקול הזה בראש, וניסינו בסוף אבל זה לא היה מושלם, או חלילה נכשלנו, הוא מיד קופץ שוב בעליזות של שמחה לאיד; את רואה??? אמרתי לך שלא כדאי! פעם הבאה תקשיבי לי!

מאויב לאוהב

איך מעלימים אותו? הם שואלים אותי כל הזמן, התשובה הכנה היא שלא ממש ניתן..

הקול הזה שגורם לנו להיות ספקניים, חשדניים וגם פסימיים הוא שלנו – הוא נולד וימות איתנו – אבל החוכמה היא להפוך אותו מאויב לאוהב.

זהו החלק שלנו ששומר עלינו בצורה הפרימיטיבית וההישרדותית ביותר. המוח שלנו הרי מיסודו אינו אוהב שינויים ותפקידו להגן עלינו.