כתבות מומלצות עבורך
מאחורי הקלעים של חיי זוגיות לצד גבר פוסט טראומתי ממלחמה
לא בכל יום, יש לנו הזדמנות להיחשף לחיים פרטיים של זוגות.
במיוחד של אלו עם הסיפורים המיוחדים. (תכף תבינו מה המיוחד)
אף אחד לא יודע מה קורה בפנים בתוך הזוגיות, כי כלפי חוץ הם משדרים תמונה שהכל בסדר, זוגיות טובה, ילדים, בית וחיי משפחה.
הפעם היתה לי הזכות לראיין אישה, שסיפור חייה הוביל אותה להיות מטפלת רגשית.
הסיפור של דבורה אנסבכר, יכול להיות הסיפור של רבות מנשות המילואימניקים שחוזרים ממלחמת חרבות ברזל, ולכן זו הזדמנות פז שאנחנו זוכים לקבל הצצה לחיי זוגיות של 50 שנה שהחלה במלחמת יום הכיפורים.
זו הצצה נדירה שמאפשרת לנו לחוות דרך החוויות שלה, את העתיד של מאות נשים,
שאולי, בזכות קריאת מילים אלו,
יצליחו לשנות את הסיפור שלהן שיהיה חיובי כבר מעכשיו ולא רק אחרי 30 שנה.
זו הסיבה המרכזית שבזכותה דבורה לא שותקת, ומשתפת בכל הפרטים של החיים לצד בן זוג פוסט טראומתי ממלחמה
לצפיה בהקלטת הראיון המלא:
להאזנה לפרק הפודקאסט:
דבורה מתחילה לדבר וכך זה נשמע:
הכרתי את מנחם בטירונות בנח"ל. חתיך הורס, מאצ'ו .
במלחמת יום הכיפורים כבר היינו חברים.
מנחם היה מפקד תל סאקי בדרום רמת הגולן.
פגשתי אותו ביום השלישי למלחמה, במחלקת יולדות ברמבם, שפונתה כדי לקלוט את הפצועים. אחרי תקופה, מנחם יצא לשיקום וחזר לביתו בירושלים והתחיל לעבוד כאילו לא קרה כלום.
היה קרב .נגמר. חוזרים לשיגרה.
את הכאבים דחס פנימה שלא יפריעו לו בחיים, וכמו שאומרים - זרק את המפתח לנחל הקרוב.
אף אחד לא הכיר את התופעה שנקראת פוסט טראומה כפי שהיא נחקרה מאז והמודעות אליה עלתה פלאים ובעיקר למדו איך למנוע אותה כמה שאפשר אצל חיילים.
אני למדתי ולמדנו שנינו את הנושא על בשרנו.
התחתנו אחרי שנה מסיום המלחמה ונולדו במהלך השנים 6 ילדים .
היו מספר תסמינים שלא ידעתי לתת להם שם אבל האוסף שלהם, ההסבר לעוד אחד ועוד אחד חיבר אותי למקור ל-מה שמנחם עבר במלחמה.
תסמינים כמו: קושי לצאת מהבית.
קושי לצאת לאירועים בכלל ומשמחים בפרט.
קושי להיות במקומות רועשים, בוודאי קשה לשמוע את הילדים, כי מטבעם הם רעשניים.
קושי ליהנות, רגשות אשם שלו על חברים שנהרגו ועוד...
אני בזמן הזה,
מוצאת את עצמי לומדת, עובדת ,מנהלת בית עם קניות, בישולים, כביסות, נקיונות
ובין כל התיזוזים, הקפצת ילדים לחוגים ומסיבות בגן.
בעיקר לא נושמת.
מרגישה מאד לבד עם ההתמודדויות ולא מצליחה להרים את הראש.
לימודי הייעוץ שלי בתואר שני באוניברסיטה נתנו לי כיוון להבין את המצב.
וכאשה שמאמינה שיש פתרונות ומענים לקשיים בחיים אז במהלך השנים ישבתי על העורק של מנחם ואמרתי לו שוב ושוב שלא יכול להיות שאחרי קרב כל כך קשה אין לו שריטות ושילך לטיפול. גברים מאצ'ואיסטים של אז לא הולכים כל כך מהר לטיפול וככה עוברת שנה ועוד שנה ואז מגיע הפיצוץ שמשנה את התמונה.
לא כל כך יצאנו לבלות בזוגיות שלנו, אבל סוף כל סוף מנחם מוכן לצאת לסרט וגם בחר איזה.
אנחנו מארגנים שמרטף לילדים ויוצאים לירושלים.
מנחם בחר סרט מלחמה אמריקאי שבסופו נוחת מסוק על גבעה עם כמה אנשי צוות - בתוכם אישה אחת והם מכותרים ע"י אויב ואיכשהו מחלצים אותם.
האורות באולם נדלקים ואנחנו יוצאים לקור הירושלמי, ממהרים למכונית לשחרר את השמרטפית.
מתחילים לנסוע, ואני בתמימותי שואלת:
תגיד מנחם, זה לא הזכיר לך את הקרב שלך?
שנינו לא ציפינו ל-מה שבא
מנחם פורץ בבכי בלתי נשלט .
מצליח איכשהו לעצור בצד הכביש . הכל התפוצץ. זוכרים מאצ'ו?
הרבה גברים של אז לא מכירים את עצמם בוכים. לא יודעים איך זה נראה ואיך זה נשמע.
בימים שבאו אחר כך מנחם מבין שהוא צריך להגיע לטיפול אבל עדיין נמצא בהרגשה שזה בעיקר בשבילי, הולך למשרד הבטחון כדי לעשות וי, להביא לדבורה פתק ממשרד הבטחון שהוא היה אצלם.
עוד משהו שהוא לא הבין, איך דיבור עם איזושהי בת שלא מבינה בצבא ומלחמה, עוזר לכאבים שלו מהמלחמה.
מנחם נשאר שם בטיפול במשך שנה וחצי ולמד את שפת הטיפול מעדי המופלאה - מטפלת קלינית. הוא כתב מה קרה בכל פגישה וכשערמת הדפים היתה גבוהה מדיי, הוא כרך כדי שיהיה יותר נוח. ככה נולד הספר "רסיס ממגש הכסף" שמתעד את הטיפול בפוסט-טראומה שלו.
אני בחרתי ללמוד אבחון ואימון רגשי בשיטת התדר ותקשורת מקרבת ואני מאמנת נשים כמוני –אחיותיי - שבני זוגן פוסט טראומתיים ממלחמה.
מבינה בדיוק מה עובר עליהן, איזה התמודדויות ומצוקות הן עוברות בבית ומה קורה עם הילדים. אני יודעת איך יוצאים מההישרדות והקורבנות למקום של בחירה .עשיתי את זה.
מצאתי את נקודות האור, השמחה והאופטימיות בחיים שלי. למדתי לראות את ה"יש" בחיים שלי ולבחור כל יום לעשות דברים שאני אוהבת ומעניינים אותי. יש לי משפחה מדהימה ויש לי על הרבה דברים להודות עליהם.