כתבות מומלצות עבורך
למה הקמתי את care point
נקודות שוות כסף! מדוע כדאי לכם להמליץ על טיפול טוב שקיבלתם
אמרו לי: "מטופלים לא ידברו ולא ימליצו, אין על מה לדבר"
כשהסיפור שלי פוגש את הסיפור שלה
במה care point שונה מהאחרים
איך יודעים שההמלצה אמיתית? על תהליך ההמלצות באתרנו
כמה נותנת כך מתאכזבת – על דפוסי ביטול עצמי והימנעות מהדפוס
הגיעה אלי אישה מבוגרת חולה במחלה כרונית קשה עם סיפור חיים מורכב.
כל השנים מאז שהיא ילדה קטנה, לא משתפת כלום, לא מספרת מה מפריע לה או כואב פיזית בגוף ומצד שני מרצה אחרים עד בלי סוף. אין לה מקום בחיים וכל יעודה לחיות למען האחר.
אמרה לי "אני תמיד במקום האחרון מידיעה".
הגילוי מהעבר
התחלנו לגלות יותר פרטים מעברה, מעולם לא הרגישה שהיא בטוחה לבטא את עצמה, אף פעם לא שאלו אותה מה עובר עליה. היתה תמיד נעימה ושקטה. היא הפכה להיות ילדה מופנמת כי לא הרגישה שיש לה מקום במשפחה ונסגרה בתוכה.
אף תינוק לא נולד להיות מופנם, הוא מסגל את ההתנהגות הזאת כשהוא לומד את מקומו בחברה ומחליט להחבא במקום להראות נוכחות מתוך חשש או פחד שידחו אותו.
כששאלתי אותה על חי החברה שלה כילדה, כנערה, "את זוכרת, תנסי לספר לי מה הרגשת?"
בתגובה לשאלה היא עונה שחוותה חרם, דחיה והצקות בילדותה, כך זה היה במשך שנים. תמיד היתה לבדה וכדי לזכות בקצת אהדה ותשומת לב תמיד נהגה לרצות את החברים. היא עדיין לא הרגישה בטוחה בשיתוף, לכן נסגרה בתוך עולם פנימי שלה ולא נפתחה כפי שבאמת היתה רוצה, למדה לרצות ולחיות למען האחר ותמיד חשבה על עצמה שהיא לא חשובה. עצוב.
למה הטיפוסים המרצים כל כך פגיעים?
אנשים מרצים מנהלים 'פנקס בראש' של כל מה שהם נותנים, והם מצפים איפשהו גם לקבל ברגע שיצטרכו. אבל אז, הם נוחלים אכזבה שזה לא קורה והם נפגעים עד עמקי נשמתם.
נותנים את הכל, ויחד עם זה כמות הציפיות הכל כך גבוהה, כך עוצמת האכזבה , וזה כמעט בלתי אפשרי להכיל את האנשים המרצים ולכן הכישלון כל כך גדול וזה המפח נפש הרציני.
ביטול עצמי
במהלך השנים, גם כשהיו סביבה מצבים משפחתיים קשים, היא לא שיתפה אף אחד מקרוביה, כלום. היא רק היתה למענם, נתנה ונתנה עד... שחלתה.
ואז הבינה מה ה"רווח הסמוי" של המחלה, כי זו הפעם הראשונה שמבקרים אותה, באים אליה, היא מקבלת תשומת לב מבלי שהיא מבשלת, שומרת על הנכדים וזה רק בגלל שהיא חלתה, ופתאום רואים אותה ומתעניינים בה, שואלים לשלומה.
ואז היא מגלה שהיא לא מסוגלת לשתף גם הפעם במה שעובר עליה ולבקש עזרה, כי כך התרגלה כל חייה. למרות שהיא צריכה המון עזרה או הקשבה נוכחות והכלה, סירבה לקבל. כששואלים אותה מה את צריכה, עונה בשלילה "הכל בסדר, לא צריך כלום, תודה".
אם גם אתם אומרים תכופות את המשפט "לא נעים לי" גם זה ריצוי. אנחנו עושים מה שאנחנו לא רוצים רק כי לא נעים ממשהו אחר.
אני מזמינה אותך אלי ונלמד לאהוב את עצמך ולהבין את זה שמגיע לך ויש לך מקום, זה שינוי קיצוני בהתנהגות ומשנה חיים.
ברגע שאני מרצה, זה בור בלי תחתית, כי כל פעם אני אצטרך לתת יותר ומעגלי הריצוי לא נגמרים.
בתהליך בקליניקה
בתוך הקליניקה מולי, עולים הפחדים התהומים שלה "מה יקרה ביום שאני אפסיק לתפקד ולא אוכל לתת יותר ליקיריי?" זה מה שעובר לה בראש וזה מחריד אותה. רק עצם המחשבה שהיא תהיה לנטל על האחר ולא תצליח לתת ולתת כדי לרצות.
בקליניקה היא הרשתה לעצמה לבכות כמו שלא ראו אותה אף פעם בוכה, לספר לי את האמת שלה, לדבר על הפחדים הכמוסים וכמה קשה לה להפסיק לרצות. אפילו היום כשהיא מבינה את זה, ומרצה מידיעה. היא מפחדת שיפסיקו לבוא אליה.
הפחד הזה שלא יאהבו אותה אם היא תפסיק לתת כל כך הרבה, מנהל את חייה, מחשבותיה והתנהגותה עד שאפסו כוחותיה רק מהמחשבה על זה והגוף שמחובר לתודעה מפתח מחלה.
זו גם הסיבה שסבתות תמיד מפנקות במתוקים את הנכדים, יכינו את האוכל שאתם אוהבים, ירשו לנכדים לעשות מה שההורים לעולם לא ירשו כי הן רוצות לזכות באהבה של הנכדים. בסופו של דבר המרצה סובל, הוא חי בביטול עצמי.
מזדהה עם הנושא, קשה לך להגיד "לא"? מרגיש לך שכל פעם נדרש מימך יותר מאמץ כדי לזכות ביחס ושייכות? מזמינה אותך לדבר איתי, אפשר מכאן >>
ההבנה חשובה
איתי היא לומדת שהמניע לריצוי הם ארבעת הפחדים שמנהלים אותה בכל חלקי היממה (גם בשינה), אז נופל האסימון והיא מגיעה בעצמה למסקנה שהריצוי הוא אגואסטי ומונע מתוך אינטרס ולא באמת מאפיין אותה וזה לא באמת נתינה טהורה כמו שחשבה כל חייה.
אלו ארבעת הפחדים:
- מה יגידו עלי
- שאני לא מספיק טובה
- שלא יאהבו אותי
- ואני אשאר בסוף לבד
אגב, זה המניע של כל האנשים המרצים, לא רק שלה. קודם כל חושבים על נתינה אבל זה לא נתינה- זה ריצוי.
כשאני שואלת אותה באמת, האם זה גורם להתרחבות הלב באושר עילאי, יוצר אצלך קלילות? היא עונה שלא. זה גובה ממנה מחיר ומתיש, להפך, יותר כבדות. ברגע הזה היא מגלה שזו לא נתינה זה ריצוי מתוך אינטרס אישי כדי לקבל ולהמנע מאחד או מכל ארבעת הפחדים. זה נמצא בלופ של מה יקרה אם אני אגיד "לא" נכנסת לתוך מעגל שקשה לצאת ממנו, מה יקרה אם אצא מזה... פחד אלוהים, אוי וואבוי.
מהי שיטת המסע שעוברים איתך בלקלינקה?
מתוך הידיעה שאלו דפוסים, הרגלים ותבניות שנוצרו בילדות, אנחנו עוברים תהליך מאוד עמוק בשיטת המסע, נכנסים לעומק התת המודע ומנקים, מרוקנים ומעלים את הזכרונות שיצרו את הדפוס הזה. סוגרים מעגל עם הדמויות שעשו איתן חשבון ומסלקים מחשבות טורדניות. משחררים את האישיו הזה מהתת מודע. עוקרים מהשורש. ומכאן יש מקום להתחיל ללמד איך יוצאים מזה בלי פחד.
איך אומרים "לא" ונשארים בחיים, הופכים לאסטרטיביים, אוהבים את עצמינו ומציבים גבולות בלי להשאר לבד בעולם.
גם את מרגישה "אישה מרצה" ?אל תחכי לשלב בו תהי סבתא, בואי היום לנקות את דפוסי המחשבה והפחדים שמנהלים אותך, את מתחילה כאן >>
החוכמה היא קודם לנקות מהתת מודע את האירועים שמשפיעים על מי שאני היום. לאחר שמפרקים את החסמים אפשר לתת 'כלים' וללמוד הרגלים חדשים.
אם לא ננקה, אדם לא יכול להכיל כלים חדשים, כי הוא מלא בעבר ולא מסוגל להכיל את החדש.
אחרי שנפתח וננקה, נפנה את התכנים המורעלים מהתת מודע, הגוף מתחיל לרפא את עצמו מבפנים. לגוף שלנו יש יכולת לרפא את עצמו אם הוא נקי מרעשים ורעלים רגשיים שהאכילו אותו כל החיים.
התכנים המודחקים בתת המודע, שאספנו מהילדות ולא טיפלנו בהם, הופכים לרעל בתוך הגוף ומשפיעים על רגישות לחולי.
הריפוי מתחיל
במצב הפיזי של האישה, משבוע לשבוע אני רואה את החיוניות שלה, היא פחות עייפה, יותר שמחה ויש לה חשק לעשות דברים.
רואים את השיפור בשפת הדיבור שלה ואנחנו מתחילות לדבר על גבולות והרגלים חדשים.
איך סוגרים את תיבת הפנדורה?
שוברים תבניות והרגלים הרסניים, שוברים את הפעולה האוטומטית של התת מודע ובונים הרגלים חדשים, מקדמים את המטרות שלנו דרכם, ומבינים שזה מקום אחר להיות בו, מתוך חשיבה והסתכלות שונה שפתאום משרתת אותי. היא פתאום רואה את עצמה.
זה כמו להדליק לפיד מבפנים ולראות קודם אותי ואז את האהובים שלי.
רוצה לאהוב את עצמך מבלי לחשוש להגיד "לא"? בואי אלי ונעבוד על זה יחד, תכנסי לפרופיל ה- care point שלי ותוכלי לדבר עם נשים שכבר עברו איתי חוויה דומה, הכל באנונימיות, מכאן >>
