כך פותרים את הבעיות הבוערות של מתבגרים בתקופת משבר

הזמנתי לראיון את נעמי מן, מאמנת ילדים ונוער ומלווה הורים בכל הקשור להכלת המתבגרים בתקופות מאתגרות ובזמני משבר שהם עוברים, במיוחד עכשיו.

אנחנו נמצאים בתקופת מלחמה, מיד אחרי חגי תשקי וזה לאחר חודשיים של חופשת הקיץ.

מסתכמים להם ארבעה חודשים של יציאה מהשגרה.

מכאן צופים בהקלטת הראיון המלא

להאזנה לפרק שלנו בפודקאסט, בלחיצה כאן למטה

שיגרה זה עוגן שמייצב אותם ואותנו.

במצב של יציאה מהשגרה, חלקם מוצאים את עצמם מחוץ למעגל החברתי.

במיוחד מתבגרים שהתחילו חטיבת ביניים, ועדיין לא מכירים את הילדים בכיתה, הכל חדש להם ויש כאלו שההסתגלות לתנאים חדשים מוציאה אותם מאיזון.

ההורים מאבדים אחיזה בכל הקשור לשיח רגשי עם המתבגרים, שמעדיפים להסתגר בחדר ולתמסר למסכים, למשחקים, לרשתות החברתיות שמדמות אחיזה חברתית כלשהי.

נעמי אומרת שריבוי מסכים, זה בכלל לא מעמד חברתי, זה בדיוק הפוך ומרחיק אותם מעצמם.

המתבגרים מסתגרים בתוך בועה, אוכלים אוכל בחטף ולא מזין, אוכלים בהיסח הדעת ומתרחקים מכולם, כולל מעצמם.

איך מתמודדים עם הגבלת זמן מסך

זו בעיה שההורים צריכים לקחת פיקוד להגביל זמן מסך,

איך עושים את המשימה המאתגרת הזו, אפילו הייתי אומרת בלתי אפשרית?

הרי זמן מסך שלהם, זה השקט שלנו. מי יוותר על קצת שקט?

זו בדיוק המילה: קצת

קצת שקט= קצת זמן מסך, לא כל היום.

לבקש מהם לבצע הפסקות יזומות ולעשות משהו נעים יחד,

לאט ובהדרגה,

מרחבים את ההפסקות ומפחיתים זמן מסך בידיעה, בהסכמה ושליטה של המתבגרים בהתמכרות שלהם למסכים ומציעים אלטרנטיבות שהם אוהבים.

לדוגמא: להכין פנקייקים יחד, עוגה, עוגיות,

או כל דבר שהם אוהבים ומייצר התעסקות ושיתוף פעולה.

ברקע מוזיקה נעימה שמחברת אחד לשני באווירה נעימה.

מוזיקה וריח של מאפים עושים את העבודה של אווירה נעימה.

פחד מדחיה

המתבגרים המתבודדים, נמנעים מיוזמות חברתיות, מפחדים מדחייה ותחושת כישלון שכנראה חוו בעבר וזוכרים את ההרגשה.

אנחנו ההורים יכולים להבין זאת,

אפילו בחלק מהמקרים מזדהים ונזכרים איך אנחנו הרגשנו דחויים חברתית בגילם.

נעמי מציינת שאם לא נדע כיצד לשקף להם את הרגשות בצורה של הזדהות חומלת,

אנחנו בעצם מעבירים להם את רגשות החרדה שלנו ומחמירים את מצבם.

מתבגרים מעדיפים להסתיר בעיות

ברוב המקרים, המתבגרים מסתירים את הבעיות החברתיות והרגשיות שלהם,

ואנו עדים להתנהגות מוזרה עד חריגה בהתנהגות שלהם.

לדוגמא: נערות שמתאפרות בצורה מוגזמת,

התעסקות גבוהה מידי (בדגש על מידי) במראה החיצוני ובספורט (זה נורמלי להיות הרבה בחדר הכושר אבל גם כאן לשם לב למידתיות),

הסתגרות בחדר שעות רבות מבלי לצאת עם חברים לפעילות מותאמת גיל,

התמכרות למסכים

וויתור על הצרכים הבסיסיים כמו אוכל, שינה, להתפנות בשירותים (חלקם לא הולכים בזמן לשירותים, מתאפקים עד רמה שבורח להם).

באופן הזה,

תחושת המסוגלות של המבגרים פוחתת,

הם פחות מאמינים בעצמם, לא עושים שום דבר עם שפע הזמן שלהם

והביטחון העצמי שלהם צונח דווקא בתקופה היפה בחייהם.

שלב מכריע בחייהם

זה הזמן שלהם לבנות את עצמם,

לפתח את הכישורים בחברתיים, יזמיים,

ללמוד ולהניב הישגים בכישורים נוספים – והם לא עושים שום דבר מאלה...

ההורים מביטים עליהם מהצד ומתוסכלים.

אננו עדים לשיתופים ממשפחות כאלו שמדובר בבני 25 ועד 38, הם עדיין מתנהגים כמו מתבגרים.

ההורים מתקשרים לחפש להם מטפלים, לא הם עצמם למרות גילם הבוגר.

זה נובע מחוסר אכפתיות, חוסר מסוגלות לעזור לעצמם וביטחון עצמי נמוך.

איך מעלים את הביטחון העצמי של מתבגרים?

באימון רגשי אחד על אחד, מגלים להם את עצמם.

הם מגלים את עצמם בזכות תשומת לב שהמאמנת מפנה ליכולות שלהם.

לכל אחד יש יכולות, יתרונות, תחומים שהוא ממש טוב בהם.

נעמי מכנה את זה במילה: 'כוחות'

באימון מתבגרים בקליניקה,

מגלים יחד את הכוחות בזכות שיחה פתוחה על האתגרים ותאור מצבים שיש בהם קונפליקט.

באופן בלתי מודע, הם משתפים גם בדרך ההתמודדות שלהם, וזו היכולת שמוכיחה כוחות.

עם הזמן מדגישים את הכוחות, מגלים עוד כוחות ומתאמנים על חיזוק המודעות לכוחות.

בשלב הבא לומדים איך לבטא את הכוחות שלהם ואיך הם יכולים למצוא בהם רגעי נחת ואושר.

כך משבוע לשבוע נפתחים סדקים קטנים של אור עד לכדי אור גדול שנמצא בתוכם.

אלו הכוחות הפנימיים שהם מגלים ולומדים לאהוב את עצמם בזכותם.

וכך הביטחון העצמי עולה יחד עם האהבה העצמית- זה בא ביחד.

דיבור אובני ונטיות אובדניות

התאבדויות זו מכה עצומה שמתחילה בגיל ההתבגרות.

עד כדי כך הבעיה חמורה בתקופה רגישה זו של החיים, ולכן בתי ספר עובדים לפי פרוטוקול מחמיר:

אם ילד נשמע אומר: "בא לי למות" ואולי אין בכל בכלל כוונה אמיתית, וזה רק סגנון דיבור שהוא מעתיק מהוריו או אחיו הגדולים, עדיין בית הספר מחייב את ההורים להציג תוך 48 שעות הערכת מסוכנות פסיכיאטרית.

במצבים שיש הערכת מסוכנות ואפילו נמוכה, הילדים חייבים להיות במסגרת טיפולית.

אם אין מסוכנות בכלל, זה הזמן מיד לגשת לאימון רגשי לחיזוק הביטחון, המיומנויות החברתיות

וכל המשתמע מכך: יוזמתיות, תחושת מסוגלות, הערכה עצמית, דימוי עצמי ודימוי גוף.

אלו המועקות המרכזיות של מתבגרים שמאוד עסוקים בכך שיראו אותם, מה יגידו ומה יחשבו עליהם.

נעמי מוסיפה,

שבחדר האימון עובדים על שיח רגשי, מבטאים באותנטיות את הפחדים ומה המחירים שמשלמים אם נמנעים.

עוד היא מספרת שאימון קצר של 12 פגישות מתמקד בבעיה אחת ספציפית ונותן לה מענה מדויק שמוכיח תוצאות מהירות- בדרך לומדים ומתאמנים על כלים שישמשו אותם לכל החיים.

גיל ההתבגרות זו צומת קריטית של התהוות ה'אני הבוגר'

ואם לא עוברים אותו מחוזקים, חשוב לשם לב ולהגיע בזמן לחיזוקים מידיים שיגרמו למתבגרים לראות את עצמם באור חיובי ויצלחו את המשבר ואת המשך החיים.

הורים, היו קשובים לצרכים הרגשיים של הילדים שלכם ובואו בזמן לאימון רגשי קצר שישנה להם את כל החיים.

זה עוצמה שתלווה אותם בכל השלבים הבאים בחייהם.

דברו איתנו לשיחת הכוונה ללא עלות ונעזור לכם לגבש מטרות ולמצוא את המאמנים המתאימים ביותר