יש ריפוי להפרעות אכילה

האם יפתיע אתכם לשמוע שהמקור להשמנה ולאנורקסיה זהה לחלוטין? כן! לשקול 40 קילוגרם ולשקול 100 קילוגרם מגיע מאותו שורש!

אמא של בולימית שהגיעה אליי סיפרה לי שבתה מטופלת אצל פסיכולוגית כבר שלוש שנים ללא הטבה במצב הבת; בחורה אחרת סיפרה לי שאחותה האנורקטית הולכת למרפאת יום להפרעות אכילה – אך ללא כל שינוי.

לרפואה כיום אין שום פתרון אמיתי להפרעות אכילה, ורוב הציבור אינו מודע כלל להיקף התופעה. אנורקסיה, בולמיה, וכמובן אכילת יתר שמלווה בהשמנה, קיימות בכל הגילאים.

מדוע הפרעות אכילה הן מחלה משפחתית?

רבים מאשימים בהפרעות אכילה את התרבות שלנו, המציגה דוגמניות שדופות כאידיאל היופי. אך לדעתי זה אינו שורש הבעיה. הבעיה נעוצה לעיתים קרובות בדינמיקה משפחתית בעייתית. המודל שגיליתי מוכיח שהפרעות אכילה הן מחלה משפחתית, ולא רק מחלה של החולה הרשמית.

מהם הגורמים החוזרים על עצמן במשפחות של בנות ונשים הסובלות מהפרעות אכילה?

ראיתי ששפע ושליטה הם שני הגורמים הבעיתיים במשפחות של בנות ושל נשים הסובלות מהפרעות אכילה. במשפחות אלה בדרך כלל שולט האב ללא מצרים בכל בני המשפחה, ובפרט באם. העניין הוא שעל פי רוב שליטתו נסתרת, כשעל פני השטח הוא מציג את עצמו כחלש וכמסכן, כזה ש'האם הרעה' שולטת בו.

לעיתים קרובות אם המשפחה אינה עובדת מחוץ לבית, וכשהיא כן עובדת - מדובר בעבודה פשוטה יחסית, לא כזו שמאפשרת מימוש של הפוטנציאל האמיתי שלה. האם האינטיליגנטית והמוכשרת מתוסכלת בשל כך, אך האב לרוב מתנגד שתגשים את שאיפותיה המקצועיות, ומסכל את רצונותיה. זה מאפשר לו שליטה בה ובמשפחה גם באמצעות כסף. הוא זה שקובע מי יקבל וכמה, מה יקנו ואיפה, וגם מה לא יקנו בשום אופן.

לעתים קרובות יש 'ענייני כסף' במשפחות האלה: אב שהפסיד כסף רב באופן פתאומי, אב שהסתבך בפלילים בהקשר כלכלי, אב שמרוויח לפעמים המון כסף ובתקופות אחרות מובטל, או אבות עשירים שמוֹנעים כסף ממשפחתם או נותנים אותו בשילוב הטפות.

ברןב המקרים, אבות אלה גדלו בעצמם אצל אבות שתלטנים ואגרסיבים, ולמעשה משחזרים את מה שחוו וראו בילדותם. לפעמים האב עובד עם אביו, או ממשיך בעסק שהקים האב.

כיצד אופי היחסים במשפחה עשויים לגרום להתפתחות הפרעות אכילה?

מניסיוני, האם הנשלטת והמתוסכלת מחפשת (באופן לא מודע) מישהו שתוכל לנהל אותו. מבין ילדיה היא בוחרת (בחירה לא מודעת! לא מדובר ברוע מכוון!) את הבת הרגישה ביותר, הלהוטה ביותר להשביע את רצונה.

בבת הזו היא שולטת באופן מוחלט, החל בבחירת בגדיה, המשך בבחירת חבריה משני המינים וכלה בלימודיה, מקום מגוריה ועיסוקה. היא 'שואבת' מהבת פרטי פרטים על חייה, כולל עניינים אינטימיים. לאחר כל שיחה עם האם מרגישה הבת מרוקנת ומושפלת, כאילו חדרו לתוכה ולקחו בכוח משהו, השאירו אותה מוחלשת ונגזלת. האם גם משתמשת נגד הבת במידע שהוציאה ממנה.

חיי המשפחה של הלוקות בהפרעות אכילה בלתי מספקים: השפע בצורתו כאהבה ובצורתו ככסף זורם בזרזיפים קטנים, מקוטעים, עם הפסקות ארוכות מדי. הבת נשלטת בדרכים רבות כל כך בכל תחומי חייה, גם בגיל ההתבגרות ואפילו אחריו, עד שבייאושה היא מוצאת רק דרך אחת להחזיר את השליטה לידיה: אוכל.

האנורקטית כאילו אומרת: 'אתם שולטים בכל היבטי חיי, אבל יש דבר אחד שבו אני שולטת, וזה הפה שלי. מעכשיו לא ייכנס מאומה (או כמעט מאומה) לפי'.

הבולימית אומרת אותו דבר אבל ביתר תחכום: 'כדי להדגיש את שליטתי, אני אכניס וגם אוציא, וכך ארגיש יותר שליטה'.

האכלנית הכפייתית כמו אומרת: 'אתם לא תגידו לי כמה לאכול, אני אקבע לעצמי'.

האבסורד הוא שתוך זמן קצר הן מאבדות שליטה גם על התהליך הזה, וממשיכות בו גם כשהן כבר חולות מאוד.

הן כולן 'ילדות טובות', שכל בני המשפחה, ולעיתים קרובות גם החברים שלהן, לוקחים מהן אנרגייה בדרכים שונות ומגוונות. הן תמיד מעניקות, מאפשרות לאחרים לקחת, ואינן מודעות כלל לצרכיהן.

כשמדובר באנורקטיות, הן 'מצליחות' לפעמים לאחד את המשפחה סביב מחלתן, ואינן יכולות 'לוותר' על המחלה - אחדות המשפחה תלויה בכך. לכן, כשמדובר בילדות ובנערות, חיוני לטפל בכל המשפחה. הבעיה היא שההורים מעוניינים לרוב ש'יתקנו להם את הילדה' ומתקשים לעשות שינוי בעצמם.

אותה גברת בשינוי אדרת

לפני כמה שנים התקשרה אליי אמא לנערה בת 16 שהייתה מאושפזת במחלקה סגורה. זה היה האשפוז השני שלה, ובחצי השנה שקדמה לאשפוז הבת לא הלכה לבית הספר. הסברתי לאמא שאם רצונה שאעזור, עליה להוציא את הבת מבית החולים, מפני שהטיפול שם סותר לחלוטין את השיטה שלי. הסברתי שהטיפול אינו רק בבת - וגם היא ובעלה יצטרכו לעבור תהליך, והבטחתי שהבת תצא מהאנורקסיה לתמיד. יש לציין שאילו הייתה הבת מעל גיל 18, לא הייתי רואה את הטיפול בהורים כהכרחי.

בבית החולים אמרו לאמא שאם תוציא את הבת מחסותם והטיפול שלי ייכשל - הם לא יקבלו אותה בחזרה. זה היה די תמוה בהתחשב בכך שהם כבר נכשלו בטיפול בה באשפוז הראשון. ההורים השתכנעו להוציאה מאשפוז, ולאחר תהליך קצר שעברו הבת והוריה נרפאה הבת מאנורקסיה, חזרה ללימודים, השלימה בגרויות והיא בריאה ושלמה.

מקרה הפוך לכאורה היה בת 25 שהגיעה אליי כשמשקלה היה 120 קילו (לאחר ניתוח. לפני הניתוח היה משקלה 140 קילו). בשיטות שלמדה אצלי רזתה 70 קילו והגיעה למשקל המתאים לגובהה. חשוב לציין שאכילה כפייתית שמלווה במשקל יתר מופרז מקורה זהה לאנורקסיה שהולכת עם רזון קיצוני. זו אותה גברת בשינוי אדרת.

טיפלתי גם בבולמיות בשנות הארבעים לחייהן, שמאחוריהן עשרים שנות בולימיה ויותר. לעיתים קרובות בני המשפחה, אפילו הבעל, לא ידעו כלל על המחלה, מכיוון שבולימיה ניתנת להסתרה.

מדוע אשפוז עלול להזיק לאנורקטיות?

לשיטתי, אשפוז כפוי הוא בעצם מאסר למי שאינן עברייניות, והוא כולל האכלה (האבסה) כפויה ושיחות על דימוי הגוף והדימוי העצמי. זה שיא השליטה בנערות האלה, שהגורם העיקרי למחלתן הוא שליטה של אחרים בהן והיעדר שליטה שלהן בחייהן.

איך השיטה הכפויה הזו אמורה לרפא אותן? הרי האבסה כפויה נאסרה בכנסת כשמדובר בפיטום אווזים. הנערות האלה סובלות פחות מאווזים כשכופים עליהן לאכול? מה גם שהשיחות על דימוי גוף ודימוי עצמי אינן רלוונטיות, מפני שהבעיה היא הדינמיקה המשפחתית.

הן אינן יכולות להכיל שפע, כי מעולם לא קיבלו אותו קודם, לכן הן דוחות אותו בצורתו כאוכל. רק אחר כך הן מקבלות דימוי גוף מעוות. מעולם לא דיברתי עם חולה בהפרעת אכילה על אוכל, מפני שהאוכל הוא רק הסימפטום ולא הבעיה. המשפחה היא הבעיה.

מהן החלופות האלטרנטיביות לאשפוז בטיפול בהפרעות אכילה?

אז מה אני מציעה – שניתן להן למות? מובן שלא. למרבה המזל אנחנו בכלל לא צריכים לבחור בין הרע לגרוע מכל, בין מוות לבין אשפוז כפוי והאכלה בכוח. יש דרך שלישית, קצרה יותר, יעילה ואנושית יותר, שתוצאותיה ארוכות טווח. היא כוללת שני היבטים: החזרת השליטה של החולה בהפרעת אכילה על חייה, וריפוי 'ההורים הפנימיים' (שיטה שתוכלו לקרוא עליה בהרחבה בכתבה על 'ההורים הפנימיים').

שיטה זו יכולה לעזור לכל אדם במגוון גדול של בעיות, בין היתר היא מסייעת בריפוי הפרעות אכילה, כולל השמנה.

בהפרעות אכילה גישה זו מאפשרת לאנורקטיות לאכול באופן נורמלי, לבולימיות להפסיק להקיא, ולאכלניות כפייתיות לאכול בצורה בריאה ולהשיל עשרות קילוגרמים מיותרים ממשקלן. יתרון גדול נוסף הוא שהריפוי הזה נשאר לתמיד.