חולמת על היום שאוכל להכיל אהבה

העברה בין דורית

שנים כעסתי על אמא שלי, היום אני מבינה שגם היא גדלה במציאות קשה.

זה כנראה עובר בין הדורות ואין מי שיעצור את הסבל המתמשך.

גדלתי בבית ששני ההורים עסוקים בעבודתם, לא שמו לב אלי וגדלתי לבד עם עצמי ללא השגחה וללא אהבה.

ילדה זרוקה ומוזנחת.

אונס מתמשך

מגיל צעיר מאוד, בעצם מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי קרבן אונס של הבנים במשפחתי, עם הזמן המעגל התרחב והגיעו גם קובי משפחה ומכרים והייתי טרף קל עבורם ונאנסתי על בסיס יומי למשך כל תקופת ילדותי.

הייתי עצובה, מכווצת כועסת ובשלב מסוים, אני כבר לא זוכרת מתי, אפילו הפסקתי להתנגד.

אמא שלי לא ראתה את הסבל שלי, היא התה עסוקה בסבל של עצמה.

לא היה מי שיגן עלי, מי יביט לי בעיניים ויראה שמשהו לא תקין אצלי.

הסוד התגלה למשפחה ו... אכזבה

שנים לקח לסוד להתגלות, לא אני זו שפתחה את הפה, אלא דיברו על כך בשכונה בה גדלתי.

ההורים שלי לא האמינו, היו המומים ולא הבינו את גודל הטרגדיה.

התאכזבתי מאוד מתגובתם כי ציפיתי לתגובה אחרת לגמרי.

עם השנים גדלתי, לא היה לי אמון באף אחד, וודאי לא בגברים.

למרות הכל התאהבה ונפלה קרבן

היה אחד שהצליח לגרום לי להתאהב בו ונתתי לו את ליבי וכולי. בשלב ההוא לא היה לי כבוד לעצמי והייתי מאוד כנועה.

כל מה שרצה, מהרתי לבצע. כל בקשה או אפילו מחשבה, הייתי כבר כמה צעדים לפניו להוכיח לו שאני ראויה לאהבתו.

הוא זיהה את חולשותיי, נגע בכל נקודות הטורפה שלי וניצל אותי עד תום.

במשך 5 שנים עברתי התעללות  קשה מנשוא.

התעללות מילולית, מילים וקללות שרמסו את כבודי וגרמו לי להרגיש לא שווה וקטנה ומצומקת.

התעללות פיזית שהובילה אותי, לא פעם, לבתי חולים.

התעללות מינית שהכרתי מילדותי והפעם שברה שיאים.

אבל יותר מהכל, הרגשתי חסרת חיים, מושפלת, מנודה, חסרת זכויות וזו היתה התעללות נפשית.

הישרדות ובריחה למקלט לנשים מוכות

הצלחתי בשארית כוחותי להגיע למקלט לנשים מוכות ופגועות מינית, שם הרגשתי שאני פורחת.

היה לי עם מי לדבר, הבינו אותי.

הגישו לי אוכל ולא הייתי צריכה להיאבק על הצרכים הבסיסיים של אוכל ושינה.

בנישואי מעולם לא ידעתי מתי תבוא המכה ומתי אורעב, כל ארוחה בסיסית היתה בעיני סעודת מלכים מרוב שהייתי בתת תזונה.

למדתי את משמעות החיים במקלט נשים, גיליתי בעצמי עוצמות חדשות וחלקים שאהבתי ואני מודעת להם עד היום.

לצערי, אחרי תקופה של 6 עד 8 חודשים אני נאלצת לצאת ממקום מבטחים ולחפש את דרכי.

קבלתי קצבת מגורים מביטוח לאומי על 1,100 ₪ ועם זה אני נאלצת להסתדר.

התמודדות בעולם החופשי

איך אוכל לצאת לעולם החופשי בלי כלים, בלי השכלה, בלי מקצוע, בלי ביטחון עצמי ומלאת חרדות ומחשבות שליליות על מה שעברתי שחוזר אלי ומציף אותי בכל פעם מחדש.

נאלצתי לחזור לגור עם אמא שלי, זו שכעסתי עליה שלא אהבה אותי ולא הגנה עלי מעולם.

עם הזמן הבנתי שאין לי מה לצפות ממנה, כי גם היא עברה חיים קשים והמציאות שלה קשה כמו שלי.

אין לה מקום לקבל אהבה ולא לתת אהבה, האמת שגם אני באותו מצב.

ההבדל הוא שאני מודעת למצבי ומודעת ליכולותיי ורוצה לאהוב את עצמי ואת החיים.

אני רוצה לחיות ומגיע לי להרגיש ראויה ושווה.

מחכה ליום הזה שאוכל להכיל אהבה.

הכי קשה לי, שאני מוצפת ואין לי עם לדבר.

אף אחת מהסובבות אותי לא יכולה להכיל את הכאב שלי ולהבין מדוע אני עדיין סובלת אם התגרשתי והוא לא בסביבה לאיים עלי.

אל הטראומה חיה בתוכי וקיימת, מתפרצת בכל יום מחדש כאילו אני עוברת את הסיוט שוב ושוב.

אי אפשר לברוח מהראש, מהמחשבות שממלאות אותי בדמעות והופכות אותי למפורקת שלא מסוגלת לתפקד, לעבוד ולהרוויח לעצמי חיים מלאים כמו ל אישה צעירה בגילי.

אני רוצה להרגיש ראויה לאהבה, להביא ילדים לעולם ולהגן עליהם באהבה בניגוד לדרך בה אני גדלתי.

חשוב לי שיקשיבו לי, שלא ישפטו, שלא ינסו לתת לי עצות שלא עוזרות.

אני זקוקה לאהבה ומבקשת ללמוד תחילה לאהוב את עצמי כדי להכיל אהבה מבחוץ ולאהוב בחזרה.

אני לא מבקשת הרבה, רק את עצמי בחזרה.

הדלי שלי כבר מלא ואני לא מסוגלת להכיל עוד.. קשה לי ואין מי שיקשיב לי

אני רוצה לדבר ולפרוק, ללמוד להתמודד עם הקושי ולמזער אותו

שואפת לגיע ליום הסה שאוכל להכיל אהבה ולאהוב שוב