הצרות מגיעות בצרורות

קו הבריאות נעלם

זוג הורים ושתי בנות איבדו את המסלול וקו הבריאות.

מחלת הסרטן השאירה את המשפחה 20 שנה בבתי חולים.

אלו חיים שמצבי החרום בהם, הפכו לשגרה.

האבא והבת חולים ועדיין מתמודדים עם הקשיים,

הבת איבדה את הזיכרון ומוגדרת 100% נכה.

הבת הגדולה, זו הבריאה, עברה תקיפה מינית והיא לא יציבה נפשית.

מאובחנת הפרעת קשב וריכוז  ADHD ומתחפרת בחובות על חוסר יכולת להתנהלות כלכלית והמשפחה נאלצת לממן את חובותיה.

הכל עליה

האמא, שהיתה הבריאה של המשפחה,

חלתה בסכרת, מחלה קשה ונפוצה באוכלוסייה שנקראת גם בשם: "הרוצח השקט".

היא מרגישה בדידות נוראית

כי אין לה ברירה אלא להחזיק את בעלה והבנות על כתפיה

והיא נמצאת שם לבד עם הקושי.

הרי כל עזרה שיקבלו תהיה זמנית למול שני עשורים רצופים בבעיות קשות.

כמה כאב וסבל משפחה אחת יכולה להכיל?

התמודדות בלתי פוסקת עם הצרות

כשהצרות באות- הן מגיעות בצרורות אבל עד מתי?

איך אמא למשפחה מתמודדת עם הצרות שפוקדות אותם

ושומרת על שפיות מצד אחד ומנסה לייצר פרנסה מצד שני?

בדידות למול אופטימיות

אני רוצה להדגיש בסיפור הזה דווקא את הבדידות והאופטימיות.

נכון, הרבה בעיות, צרות הקשורות בבריאות וחוסר אונים משווע שהורס כל נחלה טובה.

אבל להפתעתך,

הפעם אתן את הדעת ליכולת שלנו להכיל כל כך הרבה ולשמור על אופטימיות.

הרי אין דרך לשלוט בכל כך הרבה זירות בו זמנית,

ולנהל שגרת חיים תקינה בתוך בתי החולים.

אי אפשר לעבוד בעבודה קבועה ולשמור על שיגרה בתוך מצבי חירום בריאותיים.

יצירתיות

אז מה עושים במצב כזה?

בחירום אנו נדרשים ליצירתיות.

בודקים את היכולות האישיות,

מה בידע שלי מייצר לי הכנסה

מבלי לעבוד במשרד כלשהו ולהיות שם 9 שעות ביום.

מבלי להיות תלויה במעסיק.

התשובה המעניינת -

היא היכולת למצוא דרך עצמאית ולעבוד מכל מקום,

למקסם את הזמן ולמנף הצלחות.

מייצרים הכנסה היברידית

שאינה תלויה בזמן של האדם הבודד או בנוכחות שלו.

ההכנסה הזו מכניסה מלבד כסף,

גם דרכי בריחה להתמודדות מחוץ לחולי, למחוזות שפויים השומרים על מסגרת בתוך הלא נודע.

מצבי חוסר הידיעה הפכו לנורמה,

מתוך מצב של חוסר יציבות צריך למצוא מקור איזון להישען עליו.

בריחה לדמיון

מקור האיזון יכול להיות הדמיון,

פעולות מעשיות בכיוון הדמיון הופכות אותו למציאות חזקה וממשית.

אף על פי זאת,

העניין הוא-שכל העשייה והדמיון,

לא פותרים את העול הכבד והאחריות

וכמובן מייצרים המון בדידות בתפקיד.

שיתוף והכלה

הצורך לשתף, לדבר, להוציא

קיים בכולנו וזה מנקר ומחלחל בכל אחד עד שחייבים לחלוק את הנטל.

זה יכול להיות בשיחה בלבד, השתתפות בהבנה והכלה של הרגשות.

ההרגשה של חוסר מיקוד, כי כל הזמן מתנהלים במשברים ומכבים שריפות.

תחושה קשה של ריקנות וחוסר כיוון שזקוק לעצה טובה ואוזן קשבת או כתף אחרת להישען עליה.

לרוב זה יהיה בתוך מסגרת טיפולית שמכניסה איזון ושפיות לתוך כל הכאוס.