הלו, מישהו מבין אותי? על הפרעות קשב וריכוז אצל ילדים

אני רוצה לשתף אתכם שיש לי ילד עם הפרעת קשב וריכוז. כשחברה טובה שלי או אחותי מגיעות אליי הביתה אחר הצהריים ורואות את כל הקלאשים וההתנגחויות, אני באמת מאמינה שהן רוצות בטובתי, ושהביקורת שיוצאת להן מהפה טבעית וללא מטרה לעצבן אותי עוד יותר. אני מבינה את הכוונות הטובות, אבל בפועל הן זרות לסיטואציות שלי. כאילו מנותקות ולא מבינות - לא אותי ולא את הילד שלי. הן אומרות לי משפטים כמו: "תפסיקי לאיים אם את לא מקיימת" או: "למה את צועקת? את לא רואה שהוא נאטם?", וגם: "זה החינוך שלך! אני כבר מזמן הייתי מציבה גבולות ומהר מאוד הוא היה לומד מי מחליט כאן".

הרגע המכונן

פעם אחת אמא שלי נשארה איתנו לשעת המקלחות, ארוחת הערב וההשכבות. אנסה לתאר לכם את הרגע: בית מבולגן, שלושה בנים רצים כמו קבוצת כדורגל בשיאה, מעיפים כל דבר שנתקל ברגליים שלהם, וכמובן - לא מקשיבים לי.

אמא שלי מנסה לעזור, לתפוס אחד מהם ולנסות להרגיע. זה לא עובד לה. אני צועקת בניסיון נואש להשליט קצת סדר בכל הבלגן, אבל הכאוס מתגבר והם צועקים חזק ממני. הדקות חולפות, ואף אחד לא בכיוון של מקלחת. ואני - אובדת עצות, מיואשת וחסרת אונים.

למחרת אמא שלי תפסה אותי לשיחה ואמרה לי, בפעם הראשונה בלי ביקורת או שיפוטיות: "ממי, אי אפשר להמשיך לנהל ככה בית ומשפחה. את חייבת עזרה חיצונית של איש מקצוע שמבין ויכול לעזור". זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שמישהו קרוב אליי מהמשפחה, והרי תכל'ס זו אמא שלי, מבינה את המצב ופחות מבקרת, מנסה לעזור ולא מצליחה - ואז מרימה ידיים ומפנה לטיפול.

הזרה שלא זרה

נניח שהייתי מספרת את הסיטואציה הזו, של ערב טיפוסי בבית שלנו - שלושה בנים מתרוצצים בסלון ואמא שקוראת להם למקלחות אך ללא הועיל - לאמא אחרת, זרה לי, אבל שגם לה יש בנים קטנים קרובים בגיל, ואחד מהם, מספיק אחד שיש לו הפרעת  קשב וריכוז, והוא מוביל את הקבוצה למהפכה.

אותה אמא לא תשפוט אותי על העדר גבולות, על כך שצעקות מורידות מהסמכות ההורית ו"אין טעם להתעצבן כי ככה זה ילדים". היא תזדהה איתי, תבין אותי, ותספר לי סיפור דומה שקורה אצלה, ושתינו ביחד נכיל זו את זו ולא נרצה להפסיק את השיחה.

ואז היא תגיד לי, "תראי מה זה, אחותך והחברה הכי טובה שלך - שתיהן לא הבינו אותך, אבל אני, זו שלא מכירה אותך, מכירה היטב את המצב הזה מהבית שלי, ודווקא אני מבינה אותך יותר טוב מהן ויודעת להגיד לך את מה שאת צריכה לשמוע, ולא ממקום מבקר. ממקום מכיל, עם הרבה רגש ועוצמה כי אנחנו ביחד באותה החוויה".

יש משפט שאומר "זר לא יבין זאת", אבל כאן דווקא האמא השנייה, זו הזרה, דווקא היא לא זרה לסיטואציה והיא נחשבת בעיניי הכי קרובה אליי. המלצה ממנה על איש מקצוע שווה לי פי אלף מהמלצה של חברה קרובה. ומה נראה לכם? הלכתי בדיוק למטפלת CBT של הילד שלה.

וברור לי שגם אמא שלי, אחותי וחברתי הטובה - כולן רוצות לעזור לי, אבל לא יודעות איך. הן לא נמצאות בחוויה שלי ולא מכירות את התחושה הזו שחוזרת על עצמה בכל ערב ולפעמים גם במהלך היום, ובסופי שבוע - כמה מריבות וצעקות בשבת ובנסיעות, ולפעמים אנחנו מייחלים שרק יגיע כבר יום ראשון ונחזור לשקט בעבודה.

אבסורד, לא?