הווידוי על 16 שנות התעללות מפי נערה שהשתקמה

עד גיל 16 חיי היו גיהינום, כך סיפרה לי נ'.

נולדתי למשפחה שומרת מסורת מרובת ילדים, היינו 6 בנים ו- 9 בנות. אבא שלי היה מתעלל בכולנו, באמא שלי ובכל 15 הילדים, אבל אף אחד לא דיבר על זה וההסתרה הייתה ערך עליון.

אבא הגדיר מה נכון ומה לא נכון, אנחנו קבלנו את מה שאמר והחדיר בנו שאנחנו לא טובים, לא ראויים והאמנו שההתעללות מוצדקת.

אמא שלי אישה מוכה, חסרת יכולת לחיות את חייה, כמו שפחה ילדה ילדים בזה אחר זה שנלקחו ממנה ולא יכלה אפילו לחבקם.

גדלתי לא חום, ללא גילויי חיבה כי כל מי שהתקרב אלי מהאחים שלי נודה מהמשפחה בכל פעם שיצרו איתי איזשהו קשר של קרבה. כך גדלתי בגיהינום מוחלט שזו הייתה המציאות של חיי.

לא ידעתי משהו אחר. התנהלנו כמו כת.

אני לא מבינה... איך יתכן שאמא לא מחבקת ומגנה על ילדיה?

אמא שלי היא קרבן בכל הסיפור הזה. כולנו קרבנות. את לא יכולה להבין את זה, אבל כך זה היה. היא הורחקה מהמשפחה, הוכתה על בסיס יומי מול כולנו.

אסור היה לה לדבר עם אנשים, גם לא מתוך המשפחה.

אבא עקב אחר כל השיחות ואם היא הייתה יוצרת קשר קרוב עם מישהו מהמשפחה, הוא היה מאיים ומונע ממנה כל קשר  קרוב או רגשי עם אחד הילדים.

אותי היא אף פעם לא חיבקה. גם האחים שלי לא חיבקו אותה.

מהפחד ממנו, היא יצרה תמונת שווא שהכל בסדר והיא ממשיכה להרות וללדת כפי שמצופה ממנה והוא לעומתה היה אדם נחשב בקהילה, חכם שמכיר בעל פה את הגמרא והתנ"ך. אבא שלי ידע על כל הפרשנויות וזכר בעל פה פסוקים שלמים. העריצו אותו בקהילה ואף אחד לא היה מאמין שכך הוא מתעלל בנו, המשפחה שלו.

כשאת אומרת התעללות, למה את מתכוונת?

התעללות בכל המובנים. היה זורק עלי כיסאות מרוב עצבים. מפרק אותי במכות עם קרשים וברזלים שהיו ברחוב.

כך גדלתי מגיל אפס בבית מאוד אלים.

חשבתי שהעולם אלים ומתנהל כך בכל מקום בגלל שהוא נתק אותנו מהסביבה הקרובה, שזה קרובי משפחה, חברים, שכנים וכל מי שיצר קשר של קירבה עם המשפחה.

מהפחד שמשהו יתגלה, נהג להלחם איתם, פוסל אותם ומנדה אותנו מהם ואותם מאיתנו דרך איומים וקללות.

היו השפלות, אסור היה לדבר. אם משהו נאמר שלא במכוון, אבל לא בדיוק המילים שרצה לשמוע, ידעתי שהולכות להיות הרבה צעקות ומכות.

אונס?

גם זה היה. אבא שלי היה מנחם אותי כשפגעו בי מבחוץ, אמר שיגן עלי ולא ייתן לאף אחד אחר לפגוע בי מלבדו, ואז בתוך החיבוק והנחמה כביכול היה נוגע בי ומבצע בי את זממו..

חטפתי סתירת לחי כפולה בכל פעם שזה קרה, לא היה לי במי להאמין מלבדי. שנאתי את החיים ואותו.

שתי קבוצות במשפחה, אחת נגד השנייה

זה קרה גם בכל פעם שמישהו מהאחים שלי פגע בי, כי זו הייתה ההנחיה שלו. לשסע ולפלג בין שתי קבוצות הילדים בבית:

הייתה את הקבוצה שהתעללו בה ואני הכבשה השחורה של קבוצה זו. בי התעלל הכי הרבה ודאג שגם אחרים יעשו לי כמוהו.

הייתי כיבשה שחורה בתוך קבוצת המבוגרים, הוא התעלל בי ופגע בי פיזית ומילולית ודאג שכל שאר בני הבית התנהגו אלי באותה צורה אלימה.

בתוך בני הבית הייתה קבוצה שתמכה בהתעללות ואמרה ׳מגיע לך׳ לגבי כל אלימות שהופנתה כלפי. הם ממש חונכו על ערכי הרוע.

שלא תביני לא נכון, גם הקבוצה שטופחה על כל תמיכה באלימות- גם זו התעללות בפני עצמה, להוציא את הרוע ולשבח אותו תמורת יחס מועדף ואפליה בין האחים.

הכבשה השחורה בבית

אף אחד לא שמע? לא ראה? לא ידע?

חיינו כולנו בתוך הסתרה. במשפחה מרובת ילדים, יש הרבה רעש ממילא ולא תמיד אפשר לשמוע אם זה רעש של ילדים בוכים או התעללות.

אני למדתי לבכות בשקט, עם עצמי בתוך העולם הפנימי שלי.

הייתי הכבשה השחורה בבית, בי התעללו הכי הרבה. ברמה היומיומית, היו גם כמה פעמים ביום.

חשבו עלי שאני מפגרת בשכלי

ההתעללות יצאה מגבולות הבית כי אבא שלי תייג אותי כלקויה בשכלה, כך החליט.

למרות שהייתי ילדה מאוד חכמה, עם הרבה דמיון ויצירתיות. הוא האמין שאני על גבול הפיגור השכלי וזה מה שאמר לכולם. כך הביטו בי כולם והתרחקו ממני.

בבית הספר לא היו לי חברות בכיתה. התרחקו ממני כדי שלא ידבקו בפיגור השכלי. הייתי לבד ומנודה על ידי אחיותיי שפחדו לגלות חיבה כלפי. כל מי שהתקרב אלי- ספג אלימות והשפלה מאבא שלי, אז אף אחד לא העז.

גדלתי ללא חיבה בכלל, רק אשמה ועונשים אלימים על לא עוול בכפי.

אחותי המרשעת והמסכנה

יש לי אחות, דווקא מהקבוצה של תומכי האלימות. הוא גידל אותה להיות הרוע בהתגלמותו.

ידע איך לתמרן אותה במטרה לשמש את האינטרסים שלו. באמתלה שהיא בת טיפוחיו, ידע לנצל אותה כמו שפחה שלו.

בכל פעם שעשתה מעשה רע לאחד האחים, במיוחד לי, הוא היה מחזק אותה, מרעיף עליה מחמאות שכך צריך להתנהג. הוא לימד אותה להיות רעה כמוהו ויצר המון חיכוכים כדי לראות איך היא מתמודדת, בכל פעם שהייתה רעה יותר, קנה לה מתנות, חיבק אותה ואף פעם לא הרביץ לה.

הוא קנה לה הכול וכך הפך אותה למושא לקנאה, התגלמות הרוע. מותר לה להרוס ולהרביץ לאחרים ולהגיד שהם אשמים.

אמר לה: "כל מה שאת רוצה את תשיגי רק אם את ממררת חיי האחרים".

אני חושבת שזו התעללות קשה יותר מהתעללות פיזית, מינית ומילולית שאני חוויתי. כי הוא בעצם גידל חיה רעה שתהיה בצלמו.

כשגדלת קצת, היו לך חברות? היה לך עם מי לדבר?

היה לי, כן. אבל החברות שלי היו פגועות יותר ממני. האישיות המורכבת שלהן לא אפשרה להן לספוג גם אותי. כל אחת והחבילה שלה, גם אם היא קטנה משלי, אם היא לא יודעת לשאת אותה, היא קבורה בתוכה ולא יכולה להקשיב לי ולהכיל את המקרה שלי. אז שתקתי.

בכיתה שלי היה עלי חרם תמידי, אבל דווקא מכיתות אחרות היו לי חברות שהלכו אחרי, חברות שהצלחתי לסחוף אותם בשנינותי, שם הייתי מאוד מקובלת בשכבות גיל מתחתיי או מעליי.

איך את מסבירה את האהדה בכיתות אחרות, זו הרי קהילה סגורה וכולם יודעים שאת כביכול לקויה בשכלך?

הייתי מאוד חכמה, אפילו גאונה. הן ידעו להעריך את החוכמה שבי. היה לי זיכרון פנומנלי, דיברתי בחדות ובבגרות והייתי מאוד חריפה.

תחומי העניין שלי היו שונים משאר האחים, מבלי ללמוד לתפור למדתי בעצמי לתפור תיקים, בגדים, למדתי לצייר, כתבתי סיפורים וכל זאת מבלי שידעתי לקרוא.

זכרתי שיעורים שלמים רק מהקשבה למורה, הרי לא כתבתי כלום במחברות וידעתי לדקלם את הכול כאילו אני המורה.

ועם החברות שחשבו שאת גאונה, לא דיברת על מה שקורה בבית?

לא יכולתי. פחדתי. זו הייתה המציאות של חיי שגדלתי לתוכה. לא ידעתי משהו אחר חוץ מהבית המופרע שלי.

איך שרדת 16 שנים בתוך התעללות כזו קשה מצד אביך?

הייתי מאוד חכמה, לא האמנתי בתוך תוכי שאני מפגרת. כלפי חוץ שידרתי את המצופה ממני כמו נבואה שהגשימה את עצמה, אבל בפנים ידעתי שאני חכמה ומבינה מה מדברים איתי. הייתי חיה את עולם הדמיון, עולם פנימי עשיר רק שלי ששם אף אחד לא יכול לומר לי על מה לחשוב כי לא ידעו מה מתחולל בראש שלי.

ציירתי המון, יכולתי לכתוב וכתבתי סיפורים שאף משורר לא היה מתבייש בהם.

עברתי מבחן IQ בעל פה של יכולות למידה והתבלטתי בחוכמתי.

אבל לא ידעתי לקרוא.

האותיות היו מתבלבלות לי וראיתי את הכול מעורבב ולא הצלחתי אף פעם לקרוא- זו הייתה עוד אחת מהנבואות של אבא שלי, שאני ילדה מפגרת, טיפשה שלא מצליחה לקרוא.

הוא לעומתי כתב ספרים והיה ידוע בציבור כרב חכם ונחשב. בכל מקום הדיבור עלי היה של ילדה מסכנה שלא מסוגלת לקרוא.

כנראה זה היה עניין של מיקוד ראייה, לא בדקו את זה אף פעם.

היו לי יעדים שהצבתי לעצמי, רציתי להיות חכמה, ללמוד הכול והגדרתי לי יעד שעד כיתה ח' אדע לקרוא כמו כולם. לא יודעת איך עשיתי את זה- אבל הצלחתי, משהו בראיה שלי השתפר ואת האותיות הרי זיהיתי כי כתבתי בכתב גדול.

ומאז לא רק שציירתי, כתבתי אלא גם קראתי ולימדתי את עצמי את כל מה שעניין אותי ולא ידעתי לפני כן.

היה בי צמא אדיר לידע. עולם הדמיון שלי התעשר עוד יותר וזה מה שהציל אותי בתקופה נוראית זו.

אנחנו יותר חזקים מכאן ועכשיו

בצל הדת, חינכו אותנו מימי הגן, שאלוקים מנסה אותנו כל הזמן, והוא דווקא מנסה את הטובים.

כך האמנתי שאני טובה והוא מנסה אותי ורואה איך אני מתמודדת ומחזיקה מעמד בתוך כל הסבל האינסופי. האמנתי שאני טובה, ידעתי שאני לא מפגרת בתוך תוכי וזה הצליח להשאיר בי את השפיות.

בגיל 16 כשהתפקחתי, הבנתי שאבא שלי צריך לשלם על מעשיו. אזרתי אומץ והתחלתי לדבר עם דוד שלי.

ידעתי שאבא שלי מפחד מאח שלו, הבכור. זה שהיה רודה בו בילדותו.

פניתי אל דוד שלי וסיפרתי לו בחצאי משפטים על חלק קטן מהמקרים שהיו בבית.

הדוד האמין לי מיד, כנראה כי הכיר את האישיות המופרעת של אבא שלי וידע שאני דוברת אמת.

הוא היה היחיד שהצליח לשלוט באבא שלי וידו תמיד על העליונה.

מיד הגיע משטרה, חקירות, לקחו אותו למשפט בדלתיים סגורות וצו איסור פרסום.

היום אבא שלי בכלא, סגור ונרקב.

סיפור הזוועה שלא ידע כותרות

הסיפור שלנו מעולם לא פורסם, למרות זאת היו ריכולים ודיבורים בקהילה אבל לא בפה מלא ולא סיפרתי על כל פרטי האלימות שחווינו כולנו בבית האימים.

בגלל היותו רב חכם עדיין יש אנשים שלא מאמינים שהיה כזה אכזר וכועסים על המשפחה שזרקה אותו.

הרי בשנים ההם בתוך הקהילה אף אחד לא ידע מהסיפור הזה. אבא שלי שיגע את כל הקהילה, סחף אותם בשנינותו ובמילים מפולפלות, הסית את הקהילה נגד אימא שלי הכנועה.

בתוך כל ההליך המשפטי, לפני שנכנס לכלא, באיזה שהוא מקום הוא היה הגורם שהפיץ את הסיפור.

אני ברחתי מהבית, יצאתי למשפחת אומנה.

טופלתי כמה שנים ע"י עובדים סוציאליים ברווחה וביניהן שתי פסיכולוגיות שלא הבינו את עולמי.

היו עסוקות בלהראות לי למה זה קרה וחלק גדול מזה גם היה באשמתי בגלל העוצמות שבי.

סרבתי להאמין להן, כי ידעתי שאני גדלתי לתוך בית זוועות ללא יכולת שליטה במצב. הפסקתי לשתף פעולה בטיפול ושוב ברחתי לעולמי הפנימי, העשיר בו הכול יותר טוב מהמציאות.

הפסיכולוגית חשבה לאשפז אותי ולתת לי תרופות פסיכיאטריות, אבל אני סרבתי לתת לזה יד ולא המשכתי להגיע לטיפול.

איך בכל זאת הצלחת לשקם את עצמך?

כך גדלתי עוד כמה שנים עד שהתמזל מזלי ובגיל 21 היה חדר פנוי באיזה בית של עשירים שלא היו להם ילדים. הם רצו אותי תמורת ניקיון וארגון הבית. נתנו לי פינה, אוכל וחממה לצמוח בתוכה.

הרגשתי ברת מזל, באמת. זה כל מה שהייתי צריכה. מקום שקט לנוח בו שאני לא נחשבת מפגרת בעיניהם ולא מנודה.

שם פרחתי, בישלתי, ניקיתי ונהניתי לעשות את מה שאני צריכה כדי לשמור על החדר שלי שם בבית, כמו חלקת האלוהים הקטנה שלי.

וכשהמזל מגיע הוא מגיע שוב ושוב.

המלאך שנשלח אלי

אני מתכוונת ליפה נתן, המלאך שנשלח אלי כמתנה מאלוקים.

יפה היא דמות טיפולית כמו הפסיכולוגיות של הרווחה רק מסוג אחר, הרבה יותר רך ומכיל.

נהגה להתארח אצלם בבית בסעודות שישי, היא מטפלת באנשים והבחינה בי דרך העיניים המקצועיות שלה. ראתה שאני לא בסדר, שאני יותר מידי מתאמצת לרצות אחרים. משהו בעיניים שלי שידר פחד מאנשים זרים מבוגרים והיא ראתה את החרדה העמוקה.

היא כנראה ראתה את הציורים שלי וקלטה את הכאב דרכם. ידעה שעברתי התעללות קשה מבלי שאגיד לה מילה.

יפה בשבילי היא דמות מאוד סמכותית וחיובית, ידעה להעניק תחושה טבעית.

איך הסכמת שיטפלו בך אחרי שעברת שתי פסיכולוגיות שהרסו כל חלקה חיובית שעוד נותרה אצלך?

יפה התקרבה אלי לאט לאט, כי ידעה שאין לי אמון באנשים, בטח לא במבוגרים שמנצלים אותי.

היא הביאה משחקים טיפוליים לבית שבו התארחתי ובקשה ממני לשחק יחד איתה. אני עשיתי מה שבקשה כי הייתי נערה מרצה כדי לזכות בקצת יחס מהסובבים.

היה לה איזה משחק על דמויות במשפחה ודרכו היא הצליחה להיכנס לעולמי.

עם הזמן וככל ששיחקנו יותר, כך נפתחתי אליה ודיברנו, היא הבינה אותי הרבה פעמים גם ללא מילים. היא לא שאלה יותר מידי שאלות, היא הבינה שאני פצועה כל כך ולא מסוגלת לפתוח שוב את הפצעים הקשים של ילדותי בבית אבי.

במקום להאשים אותי כמו כולם, היא לא שפטה אותי, קבלה אותי כמו שאני, עם כל הטוב שבי ורק הראתה לי כל הזמן כמה אני טובה ונהדרת ויש בי פוטנציאל להשיג כל מה שארצה, אם רק אשאף לזה.

קרש ההצלה שלי- ממש אוויר לנשימה

במשך 5 שנים, ללא כל תמורה כספית יפה לקחה אותי כפרויקט שלה וטיפלה בי.

גרמה לי לראות את המציאות כפי שהיא, לשנות דפוסי חשיבה מעוותים שהחזקתי בהם שנים.

היא הייתה קרש ההצלה שלי, המפתח לעולם האושר שתמיד חלמתי עליו בדמיוני.

בטיפול מסור היא דרשה ממני, ממקום אימהי סמכותי שלא היה לי אף פעם, להאמין בעצמי ולהגדיר מטרות שאני בעצמי לא האמנתי שאגיע אליהן.

אחת המטרות הייתה מאוד גבוהה וזה היה לרכוש תואר אקדמי בלימודי חינוך וחברה.

המטרות שלי הן הדרך לריפוי

היום אני כבר אוטוטו שם, מגישה עבודות סמינריוניות ומסיימת את התואר שלי. זה תואר כבוד להראות לעולם שגם מתוך הגיהינום יכולה לצמוח אישה צעירה עם שאיפות, חלומות והרבה מאוד חמלה ואהבה לעולם.

האם את בקשר עם בני משפחתך המתעללים?

כן. תתפלאי.

צריך לחיות את המצאות ולא בהכחשה

אני לא מאמינה בלנצור את הכאב ולהתעלם מהעבר. אני חיה את העבר, את הווה ואת העתיד. אני יודעת שכולנו היינו קרבנות של אבא חולה בנפשו ואלים.

אני לא מאמינה שניתוק זה ריפוי, להפך צריך לחיות את המציאות ושם אדע מה לרפא.

אני בקשר גם עם קבוצת תומכי ההתעללות, מבינה שגם הם היו חלק מזה, כי גם בהם התעלל אבא שלי בדרכו. לא בהכרח האחים פגעו בי, כולנו הינו מושא להתעללות מצדו.

כל ילד במשפחה שלי עבר אלימות קשה, אלימות אחרת.

מה מצב המשפחה היום?

• שתי אחיות שלי מהקבוצה שלי, זו שהתעללו בה, עד היום על כדורים פסיכיאטריים.
• האחות שגדלה להיות הרוע בהתגלמותו, נמצאת בטיפול כדי להבין שהיא טובה ולא רעה כפי שחונכה להיות.
• אמא שלי עדיין לא מחבקת, החיים קשים לה ואני מבינה את הקושי, לא מצפה ממנה ליותר מידי ויודעת שהיא הקרבן הראשי בסיפור שלנו.
• חלק מהאחים שלי, מהקבוצה שהתעללו בה, באים לבקר את אבא שלי בכלא מתוך רחמים עליו. קשה להאמין אבל קרבנות נשארים קרבנות והם עדיין סוגדים לו, אולי מתוך חמלה ופחד מעורבבים יחד.
• העולם שלי קשה, משפחה מורכבת שאני לא מאחלת לאף אחד. אני מודה ליפה נתן ועל היכולת שלה לרפא אותי מכאבי העמוק.

יפה הצילה אותי, פשוטו כמשמעו. בזכותה אני מה שאני עכשיו ומסוגלת לחיות חיים נורמטיביים ולהגיע למטרות שלי.

היא האמינה בי וגם אני האמנתי בה ובעצמי, היא הייתה האוויר שנשמתי ואני חייבת לה את חיי השפויים. אלמלא היא, לא בטוחה שהייתי כאן כדי לספר לך את סיפורי העצוב שהוא אמת לאמיתה ונכתב עם הרבה דם, יזע ודמעות.