התחתנתי בשידוך בת 18

היום בת 56, התחתנתי מאוד צעירה, כך נהוג בעדה הגרוזינית.

זה היה בשידוך ולא היתה לי ברירה, ההורים שלי סגרו עם ההורים שלו וקבלתי את זה כעובדה.

נערה, עוד לא הספקתי להתאהב, לחוות רגשות ולהיות כמו רוב הנערות, בשלב הזה בחיי התחתנתי ולא ידעתי מה אני עושה.

רצון להיות האישה הטובה- דפוסי ריצוי

נכנסתי לשגרה של בית, בישולים, ניקיונות וארגונים. רציתי להיות האישה הטובה.

לא היה לי ניסיון בזוגיות וכלך הזמן ריציתי את ההורים שלי, ההורים שלו ואותו.

ומה איתי- כלום. הייתי שבויה תחת המטרה של הרצון להיות האישה הטובה, המרצה.

הריתי וזה היה הריון קשה מאוד.

הקאתי כל יום, כאב לי הגוף. העייפות שיתקה אותי ולא יכולתי להמשיך בשיגרה שלי.

הרגשתי רע מאוד ובעלי לא תמך בי.

דיכאון בהריון המשיך לדיכאון שלאחר לידה

הייתי עצובה כבר בשלב הזה, ריחמתי על עצמי ועל החיים שנקלעתי אליהם.

רציתי לאהוב את התינוק שבבטני, אבל לא יכולתי להתחבר להרגשה שעוד מעט אהיה אמא.

הלידה היתה סיוט, לא יכולתי לסבול את הכאב והרגשתי שאני רוצה למות. זו ההרגשה שנמשכה גם בדיכאון שלאחר לידה

המיילדות כל הזמן שיקרו לי, רק עוד קצת והוא בחוץ. וזה לא קרה.

הרגשתי שזה כמו נצח ולא יכולתי להמשיך לדחוף. לא היו לי כוחות.

יילדו אותי בלידת מלקחיים, זה היה כאב נוראי שהזיכרון שלו משאיר בי מערבולות של כאב עד היום.

היום אני יודעת שחוויתי טראומה, פעם לא דיברתי את המושגים האלו.

חזרנו הביתה, כולי כאובה, לא מסוגלת להביט בתינוק וצריכה להניק, להרדים, לטפל בו.

הבן שלי חסר אונים, כך גם בעלי ואני. ואמא שלי תפסה פיקוד.

כך במשך חצי שנה, אני לא מתפקדת וכל הזמן מגיעה לבתי חולים לאשפוזים פסיכיאטריים על החוויה הקשה של דיכאון בהריון, דיכאון בלידה וגם דיכאון שלחר לידה.

הבן שלי חי ואני לא איתו, המחשבה עליו גרמה לי לריחוק ולהרגשה שאני אמא רעה.

מהרצון של להיות האישה הכי טובה בעולם, הפכתי להיות האמא הכי גרועה בעולם-

ההבנה הזו לא עזבה אותי וגרמה לדיכאון שלאחר לידה - להחמיר.

הדרך הקלה לטיפול תרופתי

נתנו לי תרופות שערפלו את הרגשות שלי, יצרו המון הדחקות כדי שלא ארצה למות, שאשאר בחיים.

אבל אלו לא חיים, זה לא מה שרציתי לעצמי ולמשפחה שלי.

כך המשכתי לחיות ולא לחיות.

נכנסתי להריון נוסף, חשבתי שיהיה קל יותר אבל היה קשה באותה המידה.

הגוף שלי מקבל את ההריון כמחלה, זה הזכיר לי את הצלקות של הלידה וההרגשה של הדיכאון לאחר לידה.

שוב חזרתי לאותו הלופ של שנאת החיים ולא רציתי ללדת.

הלידה השניה כבר היתה בניתוח קיסרי.

ההחלמה קשה וארוכה ושוב אני מוצאת את עצמי בדיכאון שלאחר לידה .

נכנסת ויוצאת מבתי חולים על רקע דיכאון שלאחר לידה שאף פעם לא החלים.

החיים לא היו לי קלים, זה בלשון המעטה.

שורדת בחיי שיגרה על אוטומט

הפערים בין מה שרציתי לבין המציאות היו גדולים מידי והדיכאון חפר לי בור של אכזבה עצומה שאין לתאר במילים את הכאב, התסכול וחוסר האונים להיות אמא צעירה לשני ילדים שלא רוצה לחיות.

מתפקדת על אוטומט, נכנסת ללופים של דיכאונות ונפילות והשיגרה מובילה אותי לחיים נטולי רגשות.

כך יום ועוד יום המשכתי לחיות את החיים, לעבוד, לגדל ילדים ולהראות לעולם שאני בתלם, כמו כולם. שורדת זו תמיד היתה ההרגשה שלי.

הפלות יזומות

נכנסתי להריונות גם אחרי כן.

אבל מבחירה, יזמתי הפלות כדי לא להישאב לדיכאון לאחר לידה שחוויתי בשתי הלידות הקודמות.

הרגשתי שאני הורגת חיים, אבל זה היה עדיף על להרוג את עצמי וכל מי שהיה תלוי בי.

הייתי חייבת להפיל את ההריונות הבאים כדי לשרוד את החיים.

היום אני כבר סבתא בת 56, יש לי משפחה גדולה.

אבל מרגישה בודדה.

בדידות וריקנות

בתקופה האחרונה מרגישה שהתרופות לא מספיקות, הבדידות מעיקה בחוזקה, אין לי חיי חברה.

לא השקעתי אף פעם בחברות, לא היה לי זמן ואנרגיה לחברות, לחיי חברה.

את כל מה שהיה לי נתתי למשפחתי. שוב, כל הזמן מרצה אחרים.

היום אני מבינה שחברות זה לנפש שלי, זה היה חשוב עבורי.

כחוויה מתקנת, בחרתי לעבוד עם ילדים.

התרופות לא עוזרות

היום אני מטפלת בתינוק, נותנת לו את נשמתי מרוב הרצון להוכיח שאני יכולה לטפל בתינוק.

זה אבסורד כי את הילדים שלי לא באמת גידלתי כשהיו תינוקות.

הבית כל הזמן מלא באנשים, ילדים וחברים של הילדים, בני זוגם ונכדים ועדיין- מרגישה בודדה מבפנים.

לוקחת תרופות, אבל התרופות לא עוזרות לי, כל חיי אני על תרופות כדי לשרוד וזה לא מספיק עבורי.

אני צריכה משהוא אחר כדי לחיות ולהתרומם.

זו ריקנות פנימית וחוסר מימוש על כל החוויות שעברתי מאז שהתחתנתי.

לכן התרופות לא עוזרות, אני נשברת ורוצה טיפול.

טיפול בשיחות

אני יודעת שצריך לעבד חוויות, לדעת בכאב כדי לחזור לרגשות ולתקן.

לנקות את הרגשות הקשים של הטראומה.

לבחון את החיים, ההחלטות ולבחור מחדש בחיים שאני רוצה לחיות.

להבין את הקושי ולחבק את עצמי על מה שעברתי.

הטיפול שעברתי התבסס בעיקר על תרופות, מעולם לא קבלתי סיוע משמעותי טיפול בשיחות עומק וזה הטיפול השורשי שחסר לי.

לחזור בחוויה לרגע של הדיכאון שלאחר לידה, אבל עכשיו מנקודת חוזק במבט לאחור ולתקן את החוויה בתת מודע. להחליף את הסיפור ותכנת מחדש את החוויות קדימה.

אני לא יכולה להמשיך לחיות את העבר ולהדחיק, לרחם על עצמי ולכאוב.

איבדתי 30 שנה מהחיים שלי וזה מצער אותי כל כך.

זה שייך לעבר ויש לי הרבה על מה להתגאות בו היום, והאמת- אני לא גאה בכלום.

אני חושבת שהתרופות לא עוזרות וצריך לחפור פנימה בשיחות.

טיפול בשיחות זה הדבר היחיד שיחזיר לי את עצמי.