השלכות הקורונה על המרקם המשפחתי חברתי רגשי ונפשי
· emotional-wellness
מצב בריאותי טוב כבר מזמן לא מוגדר רק בהעדר מחלה, יש שמוסיפים לשלושת הקודמים גם רווחה כלכלית. לדעתי, מה שווה הכסף אם אין לנו את היכולת ליהנות ממנו, לראות את הטוב, להרגיש את עוצמת החיים? השלכות התפרצות מגפת הקורונה משבר הקורונה המחיש לנו עד כמה הבריאות חשובה במימד החברתי ורגשי. ההשלכות נרחבות לא רק בה
מצב בריאותי טוב כבר מזמן לא מוגדר רק בהעדר מחלה, יש שמוסיפים לשלושת הקודמים גם רווחה כלכלית.
לדעתי, מה שווה הכסף אם אין לנו את היכולת ליהנות ממנו, לראות את הטוב, להרגיש את עוצמת החיים?
השלכות התפרצות מגפת הקורונה
משבר הקורונה המחיש לנו עד כמה הבריאות חשובה במימד החברתי ורגשי. ההשלכות נרחבות לא רק בהקשר לבריאות הגופנית, אלא המון משמעות ניתנת לבעיות רגשיות שנכחו שם תמיד אבל הועצמו והוצפו כלפי מעלה בחברה, במשפחה ובתוך כל אחד מאיתנו בבחינה עצמית.
מהסיבות האלו, עולמות הטיפול רגשי נפשי הפכו מבוקשים כמעט לכולנו, זה כבר מזמן לא רק המקום של אוכלוסיית מתמודדי הנפש.
התלונות הנפוצות והתפשטות החרדה
כמנהלת פלטפורמה, המחברת בין אנשים למטפלים רגשיים נפשיים, אנחנו מקבלים את פניות הציבור ובוחנים את המשמעויות הרחבות של השפעות הקורונה וההשלכות על פלחים נרחבים באוכלוסייה.
החרדה הפכה נפוצה כמעט בכל בית, הפונים אלינו מדברים איתנו על הסימפטומים, אך ברור מעל כל ספק שאנשים סובלים מחרדות מגוונות שהם לא יודעים לקרא להן בשם.
ילדים בגילאי בית ספר יסודי וחטיבת ביניים מתקשים להשתלב בחזרה בחברה, הם מרגישים שאינם משמעותיים בעיני עצמם ובני קבוצת השווים להם (החברים בני גילם).
הוריהם מתארים מצבים של חוסר רצון עד סרוב ללכת לבית הספר. הילדים מעדיפים להסתגר בבית או בחדרם ולהתמכר למסכים כאמצעי בריחה מהמציאות והשעמום שנוצר מהעדר מסגרת.
נטישה המונית ממסגרות לימודיות ומשבר התקשורת
העימותים בבתים גוברים ככל שהילדים מתרחקים מהמסגרת הלימודית חברתית, ההורים מרגישים שהם מאבדם את ילדיהם. הילדים מרגישים שהם יורדים מהמסלול הנכון ומאוכזבים מעצמם. מתקשים להסביר את רגשותיהם בפני ההורים המודאגים, הורים כועסים ומאיימים ולכן נוצרת תקשורת לקויה מבוססת על שפה לא נאותה, טון תקיף עד כדי צעקות מתישות ואיומים מצד ההורים.
אותם ילדים ובני נוער יצאו ממעגל הלמידה, המעורבות החברתית השוטפת ומתקשים למצוא את מקומם בחברה. זו בעיה של ממש לכל המשפחה, והחברה בכלל.
לאחר שכנועים אינספור, לעיתים איומים או הבטחות – נאלצים הילדים להתמודד עם המועקה ולהראות פניהם בבית הספר, כאשר אינם מצוידים בכלים שמסייעים להם להתמודד עם המבטים הצולבים, המילים הקשות ואין לצידם חבר אחד שיהווה כמגן אנושי מפני הבושה.
על כך מספרים לנו הורים רבים, אנחנו שומעים משפטים כמו: "אני לא יודעת מה לעשות ונמאס לי לריב כל בוקר, החלטתי לוותר אבל זה מרגיש שבעצם וויתרתי עליו, על עתידו".
מתקשרים אלינו הורים המבקשים סיוע רגשי לילדים באופן ישיר, בהרבה מקרים הילדים עצמם מבקשים מההורים שיעזרו להם עם אנשי טיפול מקצועיים, עובדה המקלה על הצלחת הטיפול לאור הקואופרטיביות של הילדים לביצוע משימות הטיפול או האימון הרגשי.
תחושת חוסר משמעות וקונפליקטים של גיל ההתבגרות
שמעתי מתבגרים שאומרים שאין להם שום רצון לחזור לבית הספר כיוון שאין בו שום תועלת. זה כמו להישלח לגוב האריות ואין מי שיגן עליהם בפנים.
הלימודים מתנהלים בצורה עקומה, בזמן שרבים מהתלמידים מפריעים, מתמודדים עם פער לימודי וקושי להשלימו. ההתמודדות לא רק ברמה הלימודית וההשוואה בין אחד לחברו, אלא יותר ברמה הרגשית באופן שתלמידים מגיעים למסגרת לימודית ואינם מרגישים משמעותיים בתרומתם לכיתה ולמרקם החברתי בשל מצבי דחק נפשי, כמו חרדה חברתית, חרדת בריאות, חרדת נטישה, פחד מכישלון, שאיפה לשלמות (פרפקציונזם שאינו מתממש), חוסר יוזמה והתכנסות פנימית כהמנעות ורצון להסתר הרגשות.
ממילא בגיל התבגרות (שהקדים את זמנו ומתחיל סביב גיל 10), נוצרים קונפליקטים של זהות, שיוויוניות, זהות מינית, הערכה עצמית נמוכה עד גבוהה ואיפה אני בין כל החברים, עד כמה אני שווה בעיני אחרים ומה מדד המקובלות שלי.
מה אני שווה בלי הציונים הגבוהים שלי, האם אני ראויה אם הגוף שלי לא דומה למודל היופי, מה יש בי ששווה התייחסות?
אם אסכם במילה אחת, הילדים מרגישים אם הם משמעותיים או לא. משמעותיים בעיני עצמם ואחר כך בעיני סביבתם (יש כאלה ילדים שהסדר הפוך אצלם ואז המצב קשה אף יותר, אם אינם משמעותיים בעיני הסביבה, אז אין להם הצדקה להיות משמעותיים בעיני עצמם).
אלו שאלות נפוצות בגיל ההתבגרות והיום מקבלות משמעות שונה מעט ומעורפלת בגלל הקשים החברתיים והמחשבות המעיקות שיוצרות חשש, פחד ואפילו חרדה בקרב הילדים הרגישים.
קשיים בהתמודדות ההורים והפתרון הטיפולי
ההורים היום מודאגים יותר מבכל תקופה אחרת. הלחץ שלהם יוצר דחיקה לפינה ומעורבות רגשית גבוהה בתקשורת לקוייה עם הילדים בבית, סביב מטלות ואינסוף ביקורות ואכזבות.
במצב בו הילד גדל בבית שלא מעריך אותו, לא מקשיב לדעותיו, שופט אותו על סמך ביצועיו- האחריות הכבדה נופלת עת מעשי הילד האומלל שמחפש תחושת שייכות ואהבה. במצב שהוא מתמודד עם קושי רגשי, חברתי, נפשי- הוא לא פנוי לביצוע תפקידו כתלמיד ומאכזב את עצמו ואת סביבתו.
טיפול רגשי טוב ככל שיהיה בילד עצמו, לא יספיק ובוודאי לא יצור שינוי לאורך זמן. אלא אם כן תהיה מעורבות משפחתית בתהליך וכל הבית ישנה הרגלים ודפוס שפה וחשיבה.
ילדים תמיד היו ותמיד יישארו תגובתיים להוריהם- ככל שההורים ישנו את ההתנהגות כתוצאה מהבנה והפנמה של המצב הרגשי של ילדם, כך השפה בבית תתרכך והגבולות יבחרו בקפידה ויוסברו הבחירות שבתוך הגבולות.
באופן הזה השינוי יחזיק זמן ויהפוך להרגל חדש ומקדם את כל המשפחה ממשפחה שמתנהלת בלחצים למשפחה שכיף לגדול ולהפתח בתוכה.
עונשים יהפכו לכלי חסר משמעות ואיומים לא יהיו כי ממילא העונש לא מיושם.
במקום, יתנהל שיח מכבד בתקשורת מקרבת שמלמדים בהדרכת הורים ובאימון רגשי לילדים ונוער. משפחות מגיעות לתוצאות ומצב אוטפימלי שלכל אחד מבני המשפחה יש מקום, כבוד הדדי ודעותיו נשמעות ומקבלות התייחסות. תזכרו שכולנו מחפשים הערכה, שייכות ואהבה.
הטיפול הנפשי יתמקד באנשים עם מצבי דחק ומקרים המטופלים במקביל על ידי פסיכיאטר בשילוב שיחות. לעומתו האימון והדרכת הורים (או טיפול הורי) יהיה נחלת האנשים להם בעיה ממוקדת שניתן לפתור אותה ב- 10 עד 15 פגישות שבועיות.
מצבים כמו חוסר ביטחון עצמי, הערכה עצמית נמוכה, פחד עמידה בפני קהל וחרדה חברתית מלווה בהתקפי זעם וחוסר שליטה בכעסים- כל אלו מקרים הנחשבים קלים ויש באימון איכותי מטרה ששואפים להגיע אליהם בצעדי ענק בטווח הזמן הסביר לאימון. זאת אחת הסיבות שאימון ילדים ונוער נתפס בעיני ההורים והילדים טוב יותר משיחות עם פסיכולוג.
עליה בביקוש לטיפול זוגי ומשפחתי
יחד עם זאת אנו רואים יותר ויותר טיפולים זוגיים שמקורם בפניית ההורים לטיפול בילדים. ההורים מבינים שמעורבותם נחוצה וחשובה לאפקטיביות התהליך.
בפגישות בני הזוג מגלים