כשחיים בשביל כולם – ורק לא בשבילי

שרון תמיד הייתה "הבחורה הטובה".

זאת שאומרים עליה "תמיד אפשר לסמוך עליה". היא תסיע את אמא של חברה לרופא, תכין עוגיות לאירוע בעבודה, תבטל פגישה אישית כדי לעזור לשכנה – ותעשה את זה עם חיוך.

אבל בלילות, כשהטלפון שקט, היא הייתה מרגישה ריקה, עייפה ובאפיסת כוחות.

כשבעלה הציע חופשה זוגית, שרון ישר אמרה: "אין מצב, יש לאחותי מבחן חשוב – אני אשמור לה על הילדים". באותו ערב, היא מצאה את עצמה בוכה בשקט במטבח. זה לא היה על החופשה שבוטלה – אלא על החיים שלה, שכולן קיבלו בהם מקום… חוץ ממנה.

מילדות ועד היום- רק מרצה

מאז שהיתה ילדה בבית הוריה, היא לקחה את המקום של "הילדה הטובה" כל הזמן גורפת מחמאות על היות שקטה, נעימה ובעיקר עושה מה שאומרים לה.

כך עם השנים קבלה חיזוקים על היותה ילדה טובה ומרצה את טובת האחר על מנת לזכות באהבה, שייכות, מילה טובה וזה נתן לה "אישור" שמעריכים אותה והיא קונה את מקומה ע"י תחושת שייכות שאי אפשר בלעדיה.

כאשר גדלה, נשאבה לתוך אותם דפוסים ששרתו אותה בילדותה, בנערותה וכך גם היום בבגרותה.

אבל כשהיא לבד, המחשבות שלה מספרות לה שהיא לא באמת שייכת, שהיא קונה את השייכות במעשים אינסופיים עבור אחרים שבאים על חשבונה. בסוף היום, היא לבד עם המחשבות ומבינה שהיא כבר מותשת מלעשות ולעשות כמו 4 אנשים ולא נשאר לה מקום לעצמה.

המחשבות השליליות, הריצוי שלא נגמר ותחושת חוסר הערך שניזונה מאישורים מהסביבה, כל אלו ביחד ולחוד מובילים אותה למצב שהיא כבר לא מסוגלת להמשיך כך ולאחרונה אובחנה עם מחלת פיברומיאלגיה, מכירים את הצרה הזו? כאבים כרוניים בכל הגוף, וכבר אין לה כוחות לקום ולעבוד קשה, יש ימים ושבועות שהיא שוכבת במיטה ותקועה עם המחשבות והרגשות שמציפים אותה בדמעות.

אני לא יכולה בלי

כשהיא התקשרה אלינו, היא לחשה: "אני לא יודעת מי אני בלי לעשות בשביל אחרים." הקשבנו לה, בלי לשפוט.

חיברנו אותה למאמנת רגשית שמתמחה ביציאה מדפוסי ריצוי.

כבר במפגש הראשון, המאמנת שאלה: "מה הדבר הכי קטן שאת רוצה היום – בשבילך?"

שרון צחקה במבוכה: "אין לי מושג…" אבל היא קיבלה משימה: במשך שבוע, בכל בוקר, לשאול את עצמה את השאלה הזו – ולבצע. אפילו אם זו כוס קפה בשקט במרפסת.

לאט לאט, היא התחילה לשים לב מתי היא אומרת "כן" כשהיא מתכוונת ל"לא".

היא תרגלה משפטי סירוב קטנים, בהתחלה מול אנשים קרובים. בפעם הראשונה שסירבה לבקשה של קולגה בעבודה – היא רעדה. אבל אז קרה משהו מפתיע: העולם לא התמוטט, והקולגה אפילו כיבדה את הגבול.

החיים מתחלקים ל- 2

אחרי חודשיים, שרון סיפרה לנו: "פתאום יש לי זמן. זמן בשבילי. והכי מדהים – אני לא מרגישה אשמה."

ב־Care Point, אנחנו רואים כל יום איך שינוי קטן בדפוסי הריצוי פותח דלת לחיים שלמים יותר. אנחנו מחברים לא רק למטפלים ומאמנים מעולים, אלא גם לאנשים שעברו את זה – שיוכלו להגיד לכם ממקום אמיתי: "זה אפשרי."

אם אתם מרגישים שאתם חיים בשביל כולם חוץ מאשר בשביל עצמכם – בואו נדבר.

יש דרך לצאת מזה, ואנחנו כאן כדי ללוות אתכם צעד־צעד.