כתבות מומלצות עבורך
כן מדברים עם זרים (למה אנחנו לא משתפים עם הקרובים אלינו)
התוצאה של שתיקתנו היא הימנעות מטיפול והשארת הבעיה ללא פתרון. דווקא כאן המשפט "לדבר עם זרים" מקבל משמעות אחרת: בידם יכול להיות המפתח לריפוי שלנו
אני רוצה לספר לכם על שיחת סיעור מוחות מרתקת שקיימתי עם בלה בלייכר, אוטוריטה ענקית בתחום החשיבה היצירתית. בלה מנהלת תהליכי חדשנות ומוטיבציה בישראל ובעולם, ומחברת שותפה לספרים "לחשוב כמו זברה" שהוכתר כרב־מכר בין־לאומי ותורגם לכמה שפות, והספר "משחקי הכוחות".
בלה קראה את הפוסט האישי שלי "הלו, מישהו מבין אותי", שמסביר, דרך סיפור אמיתי מחיי היומיום בבית שלי, את הסיבה הפשוטה שאנחנו מעדיפים לדבר על הכאבים שלנו דווקא עם זרים - ופנתה אליי להעמיק איתי עוד בנושא הזה.
בושה, אשמה ופחד
"ברור, קל לנו יותר לדבר עם זרים. זה הוכח במחקרים", היא אומרת. "את יודעת למה? כי פתיחוּת אמיתית חושפת את החולשות שלנו ולוחצת על כל שלושת הכפתורים הכי רגישים שלנו: אנשים לא נוטים לשתף אנשים שהם מכירים מהמקומות של בושה, אשמה ופחד".
ובלה מסבירה:
בושה: אנחנו לא רוצים שאנשים שמכירים אותנו ייחשפו לצדדים החלשים שלנו, צדדים שאנחנו מתביישים בהם אפילו בפני עצמנו. לכן אנחנו מעדיפים להיפתח בפני מטפל חיצוני ולא בפני הסביבה הקרובה. אם אפּתח, אני עלולה להיראות חסרת ביטחון, וזה יסתור את התדמית שאני מתאמצת כל כך להציג כלפי חוץ. החשיפה עלולה לפגוע ב"פרסונה" שלנו.
אשמה: אנחנו מרגשים אשמים בגלל החולשות שלנו, אם אנחנו לא מצליחים במשהו. זו תחושת כישלון אישי שקשה לנו לשאת. אם אני חלשה במשהו זה אומר שאני לא מספיק... – ותשלימו בעצמכם: לא מספיק טובה, לא מספיק מתאמצת, לא מספיק חכמה, לא מספיק יפה... זה פוגע בתדמית החיצונית שיצרתי לעצמי.
פחד: אני חוששת שמי שיידע את החולשות שלי יעשה בהן מניפולציה לרעתי, יזקוף את מה שהוא יודע עליי כנגדי, וישים לי מראה מול הפנים. גם אם אני לא פחדנית, אחרים בסביבתי כאלה - ואני לומדת מחיקוי ומשכפלת התנהגויות של אחרים, ונמנעת מלשתף בגלל הפחד שזה יתנקם בי.
בלה, צוקרברג ורשת חברתית
"מה הכי חשוב ב־ Care point, מהי הפעולה שבלעדיה כל המיזם לא קיים?", שאלה אותי בלה.
מודה שלא הבנתי כל כך את פשר השאלה, זה נראה לי מובן מאליו. "מה זאת אומרת מה הכי חשוב? הטיפול עצמו, המטפלים המעולים שיודעים לעזור לאנשים", עניתי בנחרצות.
"אז בואי נחשוב רגע שאין מטפלים, תוציאי אותם מהתמונה", היא אתגרה אותי מחשבתית.
"מה? איך להוציא? הרי זו המהות של המיזם: הוא מחבר אנשים על סמך כאבים עם ממליצים של המטפלים לשיחה פתוחה, כדי שהמתעניין יעז לגשת למטפל שעזר לאותו ממליץ".
"הבנתי את זה", היא עונה בחיוך, "אבל בואי רגע נוציא את המטפלים מהמשוואה. נשאיר רק את השיחות האנונימיות בין אנשים על הבעיות שלהם בחיים. רק שיחות בין אנשים שיש להם צורך לדבר עם זרים שמזדהים איתם, ללא קשר למטפל ספציפי.
מה קיבלנו? קיבלנו רשת חברתית, שבה אנשים יכולים להיפתח זה לזה ולדבר על מה שמפריע להם עם אנשים כמוהם - אנשים זרים שהם לא מכירים, ואין שום סממן מזהה שיכול לחשוף את הזהות האמיתית שלהם".
פתאום עלתה לי ההשוואה: זה כמו מארק צוקרברג, שבבסיס כל החשיבה על פייסבוק איפשר לאנשים קשרים חברתיים וירטואליים - חיי חברה בלי נוכחות פיזית.
אנשים פשוט רוצים לדבר, אבל לא עם הקרובים שלהם, בדיוק בגלל שלושת הרגשות החזקים שהזכרנו קודם: בושה, אשמה ופחד. לכן הם יעדיפו להיפתח בפני זרים שהם לא מכירים, כל עוד נשמור על אנונימיות מוחלטת, והם בעצם חשופים רק בקולם.
השראה, יופי ואושר
זו בדיוק החוזקה של Care point, זה הערך שיושב בלב המיזם: אנחנו מאפשרים לאנשים להיפתח זה לזה בשיחות טלפון אנונימיות ולדבר על הכאבים שלהם עם מי שאינו מכיר אותם, ועם מי שבשונה מהם כבר הגיע לטיפול אצל המטפל שהם מתעניינים בו, ודרכו הם לומדים את כל מה שלא מספרים להם. את מה שבאמת מעניין אותם. הבעיה היא שעד עכשיו הם לא העזו לפנות לטיפול, כי הם לא הודו ברבים (ואולי גם לא בפני עצמם) שלא הצליחו לפתור את הבעיה בכוחות עצמם.
אבל אם אנחנו נאפשר לאותם אנשים להתחבר למטפלים שכבר טיפלו בבעיות דומות לשלהם, אז הם ירגישו בטוחים, אז הם ירגישו בידיים טובות. ועוד נקודה חשובה (מאוד) היא שמי שהם מדברים איתו – לא ישפוט אותם, אלא יבין אותם. השיחה הזו, שיחת שחרור הדדית, היא אבן הדרך הראשונה שמקרבת לטיפול את האדם שכל כך זקוק לטיפול – אבל חושש: אשמה, בושה ופחד – זוכרים?
קיאו סטארק חוקרת את המשמעות של שיחות עם זרים. בהרצאת הטד שלה דיברה בין היתר על ההשראה והאושר שנולדים מהחיבור האנושי: "כשאתם מדברים עם זרים, אתם יוצרים הפסקות יפות בנרטיב היומיומי הצפוי של חייכם ושל חייהם".