הצורך בשייכות ואהבה היה גבוה מהסבל

לגדול עם אמא חולה מבלי להבין מה מניע אותה, זה הכי כואב ומתסכל.

אין למעשה שום סיבה שילדה יכולה להבין מדוע אמא מתאכזרת אליה.

היא קולטת ביומיום שהיא לא אהובה, לא ראויה ולא שייכת. גדלה בסביבה והרגשה קשה.

לא פגשה את אבא במשך רוב חייה, כי הוא לא היה נוכח ובקשר גרוע עם אמא וכל עולמה היה האם החולה.

גם זו נקודה בעייתית שמייצרת תלות רק באמא שלא פנויה להעניק לה אהבה.

תופעות המחלה באו לידי ביטוי בהתעללות נפשית ופיזית מהגילאים הצעירים ביותר ועד היום.

כל הזמן עליות וירידות שקשה לצפות מראש.

אף גורם מקצועי מהמוסדות, שתפקידם להגן עליה, לא היו שם לעזרה במצוקתה.

האם החולה, שלא יכלה לראות שטוב לה, היתה מורידה לה בכל פעם שקצת הרימה ראש וחייכה או צחקה.

העלבון היה חזק ולא נתפס.

למה שאמא שאמורה לאהוב אותה, כל כך קשה אליה ומדברת מילים פוגעות שחודרות לנשמה ולא מרפות ממנה בלילות. מייצרת לה חרדות.

הרבה פעמים לאחר מריבה קולנית ואלימות פיזית, האם המניפולטיבית קראה למשטרה כדי שייקחו ממנה את ביתה (בטענה שהבת מרביצה לה), המשטרה לקחה אותה לחקירה ומנעה ממנה לחזור לביתה.

כך אמרו לה:

"לא מעניין אותנו מי אשם, כרגע תסתדרי ותמצאי מקום להיות בו 15 יום".

בכל צו הרחקה כזה מאמא, הבית היה מחוץ לתחום היא נותרה לבד ברחוב, ישנה על ספסלים וגנבה לחמניות ממכולות בבקרים.

בתקופת גיל ההתבגרות עברה מפנימייה לפנימייה, ניסתה למצוא את מקומה ללא הצלחה.

פגשה גברים, חלקם הפכו לבני זוג בגילאים הצעירים 14- 17 וניצלו אותה.

היא היתה נערה שמנה. מרוב כאב נפשי, נשאבה לאכילה מופרזת ולא האמינה בעצמה.

אפשרה לגברים ללעוג לה ולעשות בה מה שרצו. הפכה להיות תלותית בכל מי שמוכן לגעת בה.

כל מה שרצתה זה התייחסות, שייכות, להרגיש רצויה ואהובה. יחסי מן היו בכפיה וגם אונס.

אונס ע"י גבר שאהבה -הפך להיות חלק מהשגרה שלה, העיקר להיות שייכת ואהובה- אבל זו לא אהבה והיא לא ידעה מהי אהבה. לא ידעה למה לצפות, מהן הנורמות המקובלות. הרי בבית אמה לא היתה אהבה ורק ספגה אלימות מכל הסוגים כל שנותיה.

אחד מהגברים בחייה היה מכוון שעון מעורר בקביעות ל- 3:00 בלילה ואונס אותה כל לילה. אחר-כך היתה יוצאת ממנו בתחבורה ציבורית 3 שעות נסיעה עד לפנימייה בחזרה. וחוזרת אליו בכל ערב.

האלימות בבית מצד אמא היתה בלתי נסבלת, אבל בין ניסיון מפנימייה לפנימייה, היא חזרה לביתה שוב ושוב כדי לבדוק אם אמא שלה אולי בכל זאת רוצה אותה.

אי אפשר להבין מבחוץ- אבל הצורך בשייכות ואהבה היה גבוה מהסבל.

אינסוף אכזבות, כאבים, כעסים וצלקות לילדה שאכלה את נפשה, עברה ממצב של האבסה ובולמוסים למצב של הרעבה.

ירדה 40 ק"ג בכוחות עצמה.

עבדה כנערה בשתי עבודות ולא למדה.

ניסתה לפרנס את עצמה ולהתנהל כמו אישה.

בגיל 19 הבינה שאין לה מה לחפש עם אמא שלה, שהיא צריכה לעזוב את הבית וממילא אין פנימיות לגיל שלה.

באותו זמן אובחנה כחולת מאניה דפרסיה, אבל מעולם לא הסכימה ליטול תרופות.

במקום זה, חיפשה מעטפת שתחליף את המשפחה ההרוסה שלה. מצאה חברים שגם הם פליטים של משפחות קשות.

אחותה בולמית כל הזמן מתאשפזת בבתי חולים.

אחיה פנה לכיוון עבריינות וסמים.

אמא שלה מכורה לכדורים ומנסה להתאבד מפעם לפעם כשהיא בולעת יחד 50 כדורים.

היא כל הזמן חושבת עליהם, על כך שהיא לא רוצה להיות דומה להם.

כדי לא ליפול למחשבות רעות, היא בורחת לכיוון קנאביס שהיא קונה ושותה אלכוהול בבר עם חברים בכל ערב.

אמרה לי: "אם לא אתמסטל אני כל הזמן שוקעת במחשבות, 10 שניות על אמא שלי, 10 שניות על אחותי, 10 שניות על אחי, 10 שניות על המוות של אבא שלי והכל מוריד אותי ואני לא מסוגלת לחשוב על שום דבר חוץ מזה, זה חזק ממני. מפחדת שאהיה כמותם ואני רוצה חיים אחרים".

עוד ציטוט חזק:

"אחותי הגדולה ממני בחמש שנים, גרה בנפרד ומצליחה לעבוד למרות מחלת הבולימיה שלה, היא הזמינה אותי לעבור לגור איתה, רחוק מאמא שלנו שהתעללה בעיקר בה. אבל כשהשתכנעתי והגעתי לפתח ביתה עם תיק- היא התעללה בי בדיוק כמו אמא שלנו וסילקה אותי עם הזנב בין הרגליים. חשבתי שאני הוזה אבל זו המציאות שלי".

היום היא בת 22, עדיין עובדת בשתי עבודות. מבינה שמעולם לא טופלה ברווחה או במוסדות הפנימיות ששהתה בהם. לכן בזה להם כל כך.

לא מאמינה במשטרה על רקע כל החקירות שלקחו אותה במקום את אמא שלה, ששיקרה להם במצח נחושה.

אבא שלה נפטר לפני שנה, בשבועות האחרונים לחייו ביקש לפגוש אותה, והיא באה.

אבל לא חזרה אליו, לא יכלה להתמודד איתו פתאום בסוף חייו וניתקה את הקשר.

כאשר נפטר, עלו בה רגשות אשם ובכתה. למרות שבקושי שהתה במחיצתו, היא הרגישה את חווית האובדן ומררה בבכי.

אמא שלה הכתה אותה בחוזקה על הדמעות שלה. "מה פתאום את בוכה, הגבר הזה מעולם לא היה אבא שלך!" אבל בכל זאת, זה אובדן של אדם שפספסה ויכול היה להיות אבא שלה.

היום היא רזה, יפה, נראית מטופחת ומושכת. עד לפני חודשיים היתה בזוגיות עם חבר שעבד איתה בעבודת הלילה והם גרו יחד.

הוא עזב אותה כי לא הצליח להכיל את כל המועקות שלה, הקנאות, הכעסים ורגשות הנחיתות.

היום היא מבינה שגם הוא שלט בה בדרך ההפוכה, זו היתה זוגיות הרסנית שהיא לא ראתה מרוב הרצון להיות בזוגיות.

ביחסים ביניהם, הוא היה הפוך מכל הגברים שהכירה לפניו. אהב שמתלבשת חשוף, לא מנע ממנה לדבר עם גברים אחרים, אמר שזה מחמיא לו.

נתן לה תחושה שהיא טובה כפי שהיא והוא סומך עליה.

היא ממש אהבה אותו ונפלה בכיוון השני של עודף חופשיות כי גם הוא החמיא לנשים אחרות לידה, התחיל איתן על הבר כל הזמן ולא התייחס לרגשות שלה.

לכן קנאה לו, כעסה, האשימה, בכתה והוא לא הצליח להתמודד איתה ונפרד ממנה.

היא מבינה שאין לה אפשרות לשרוד את הקשיים שהחיים מציבים בפניה בלי תמיכה של טיפול רגשי, רוצה כלים להתמודדות ומחפשת אהבה נואשות.

רוצה את אהובה בחזרה ולא יודעת לחיות בלעדיו.

תמיד אמרו לה שהיא טיפשה, אף אחד לא ראה בה את חוכמתה, עמידותה.

לא הבינו את הצרכים החזקים המניעים אותה מבפנים, היא שורדת ממש שורדת את כל החוויות בכוחות עצמה.

מגיע הרגע שהיא מבינה שהיא זקוקה לעזרה ולא מתביישת לבקש אותה- ממני בשיחה פתוחה.

היתה על סף רצון לסיים את חייה האומללים, נגמרו לה הכוחות.

הכלתי אותה באהבה, חיבקתי אותה דרך הטלפון וחיזקתי אותה על התבונה, הכוחות, היכולות העצומות שהשאירו אותה בערכים טובים ללא פשע ועבריינות כמו אח שלה, ללא בולימיה כמו אחותה וללא אלימות כמו אמא שלה.

היא שורדת- ווינרית, ולא מצליחה לראות את זה על עצמה. צריכה חיזוק, כלים והעצמה.

אני לא עוזבת אותה, למרות שיש ימים שהיא נעלמת לי ולא מגיבה, מנסה להחזיר אותה לרצון להרים את עצמה עם עזרה.